המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
עפרי אילני

התינוק

בתוך השחור המרצד-עכור (ולא נאמר מתוך, כי שלא כמו אצל עובר לא התרחשה כאן תנועה בזמן או היווצרות של יש מאין, אלא חיים זה בצד זה של כלום צמיג ויש) שקע הילד, עד שכבר היה נבדל וכבד מספיק כדי לצוף בנוזל השינה אל האור הבהיר של העולם החיצון. החיוך, שנולד כנראה מעונג השחיה (בשלב ההתפתחות הזה לא ניתן עדיין להבחין בין סיבה למסובב), משך את ראשו הורוד והגדול להביט על מה שהשתנה בינתיים מסביב. היה עדיין טוב, טוב ופשוט, וכל העולם היה שלו. הוא הצליח להתחמק אפילו מהגוף שלו, אך פה ושם, אחרי שצלל ונעלם בתוך כיסי שינה, יצא כשלבטנו התינוקית דבוקות ידיים ורגליים שזופות של ילד, מהן ניסה להיפטר בהתפתלות נחשונית על גבי המזרון. כשנחשפו לרוח ולאור התמצקו האיברים האלה, והתנועה פשוט עשתה אותם גמישים יותר. היה לו חם. כעת כבר לא היה יכול להמנע מלהיות. על כל פנים, הוא לפחות היה לבד, או לכל היותר הוא וגופו, שדווקא יותר ויותר מצא חן בעיניו: היו שם אצבעות פעלתניות, וצוואר, ובולבול עדין, קטן ומרוגש. הוא רצה להמשיך לשחות, אבל אקווריום הרגש היה קטן מדי למידותיו. הוא גדל מהר מדי; בכמה תנועות כבר יכול היה למלא את כל העולם, מה שסיכן למדי את שניהם. הוא ידע שבעיטה לא זהירה עלולה לשבור את הסימטריה, גם אם היא נראית חסינה מפגיעות, ואז הכול יתנפץ לרסיסים, ושוב יהיו המון צבעים וקולות, ויהיה לו שם, והוא יהיה חייב ללכת לבית ספר.

הוא עצם את עיניו בחזקה. אבל המאמץ החליש אותו, והחולשה הניחה לאחיו הגדול להיכנס לעולם שהיה עד עכשיו רק שלו. עוד מעט יסביר לו על שימושיהם של איברי המין, שאם מחברים אותם יוצא משהו חדש, לא ברור בדיוק מה. אבל הילד לא רצה לשמוע. אח שלו גדול ומגושם, ומדבר תמיד על אותם דברים. הסיפורים שלו הם אידיוטיים; מי לא יודע שגם אם תערבב במשך שעות את הבולבולים של הבנים עם החורים של הבנות, בכל מקרה הם יישארו תמיד שונים אחד מהשני ולא יצא מזה כלום. הוא ברח, צלל חזרה אל תחתית האקווריום, אך לפני שהספיק להגיע תפס אותו בגרונו קול אחר, ענה, ענה, קראה לו אמא שלו, והוא התעורר.

החתול

אין כוונתי לחתול שחור, מבהיק, יהיר ומפונק, אלא לחתול אדום ומבוהל, מרוט מעט משמאל ומימין, פוזל, שמתעקש לחלוף תמיד הלוך ושוב במעוננו המסודר בסך הכול, בזריזות גדולה ככל שמאפשר גופו המגובנן, במסדרון, סמוך לאחד הקירות. ואנו, דיירי הבית (שהננו, אם יותר לי להעיד, גברות ואדונים מבוססים כמצופה, כספית וחברתית, עליזים במידה הנכונה, עינינו נשואות אל העתיד המיידי ולא מעבר לו), צופים בו, בחתול הצהבהב, במועקה ודאגה קלה, כאילו מבשרת ריצתו המבוהלת איזו קטסטרופה הגורמת לרפיון לא ברור של הלסתות.

איננו משתדלים להאכילו בחלב או בדג, אולם גם לא פוגעים בו או חוסמים את דרכו, אף שלעיתים הוא מהווה מטרד של ממש. זאת כי מובן לנו שאינו אלא נווד מקרי מאוד, שמבקש רק לעבור דרך חדר המגורים של הבניין, ובעצמו חולף אצלנו בכפייה, באין דרך אחרת. באשר למחוז חפצו - אין הוא מענייננו. פעם ביקש נדמה לי מישהו לעקוב אחר נתיב מהלכו אחרי צאתו מן הבית, אך החתול חמק מיד מעבר לפינה, או נעלם בשיח יובשני. ופעם הועלתה אפילו מחשבה, על פיה החתול החל לחלוף בשטח בו בנוי ביתנו עוד לפני זמן רב, אולי לפני שהבניין עצמו נבנה על ידי בעליו הראשונים. על כל פנים, אין דרך לוודא את אמיתות ההשערה, כי בעלי הבית הקודמים אינם עוד בחיים; וגם אין טעם. במקומות רבים נותר אבק, ויש עוד אינספור שאלות נוחות שיש לחלוף עליהן במהירות, בנשיפה אחת. אין זמן לחתולים פראים, לא כל שכן מלוכלכים.

חובה עלינו לציין שפעם, בשעת ריצתו הפחדנית, התעקש לתקוע את ראשו באגרטל חדש שהוצב במסדרון, והרצפה כוסתה מיד במים וברסיסים צבעוניים. אז לא נותרה ברירה אלא להענישו בחבטה, אך הוא הגיב בהתפרעות וביילול צורם, וגם שרט את מונה הנאה. ואף שלא גרם לנזק של ממש, גרמה התנהגותו להמולה ומבוכה כללית, כל זאת בהתקרב החג. מאז לא שבו אירועים כאלה, ולנו לא נותרה ברירה אלא להשלים עם קיומו. מדי עוברו אנחנו חדלים מעיסוקינו ומביטים לרגע לעברו, נאנחים בתוך עצמנו ומשתתקים. אפילו לשוחח בעניין איננו חפצים עוד. איננו מלומדים ואף לא חוקרי חיות. ניצול הזמן שלנו מתוכנן היטב, ועוד מעט יהיה מושלם. אין פנאי בכלל לחתולים.

על התולעת

"אולי מוטב היה לי לתנות אהבים עם תולעת", אמר לי פעם ידידי בבדיחות הדעת. "מובן שתצטרך להיות אדומה למדי, או אולי שחורה, ולא רטובה יתר על המידה, שהרי לא לזה התכוונו. וכן עליה להתפתל בחן מסויים, כאילו במבוכה, ללא גאווה מיותרת. מוטב שלא תדע דבר, וגם תרבה להתנצל על טיפשותה. אך חשוב מכל - שעורה יהיה חלקלק ונעים למגע".

"האהבה עצמה התגלתה כרגש נשגב באמת", התוודה. "יותר מאי פעם מבין אני כעת את סבלם של הנאהבים בני כל הדורות. שהרי איננה רגש כלל וכלל, אלא מחלה הרותמת את תמימותו של הגוף. אין היא דומה לדבר, אלא לרוח הנושבת בחלל ריק, שואפת אל ים לא מושג, מצמררת, נושאת טיפה אחר טיפה של נפש אל העולם המואר, מוהלת את האדם בטבע הדליל. יש ללקטה בזהירות בין העלים, פן תאבד, כי איננה נצחית". כאן חייך בתוגה. "אין סיבה לדאגה! אינני אוהב תולעת, כי אינני אוהב רק כדי להחליק את גווי על עורה הנעים של הבטן, אלא כדי... אלא למען האהבה, אלא למענה. דבר בעולם איננו מושלם. מובן שנערה איננה תולעת של ממש. לא כל שכן אישה, שאיננה תולעת. ואף על פי כן, גם נשים ראויות לחמלה. והרי הן כלואות בתוך גוף!", לחש על אזני.

"ואין בה דבר אנוכי", הוסיף בהשתאות. "ובוודאי שלא תקדם את העולם, אלא אל פי התהום. ואף על פי כן, נמחל לאוהבים. ינוחו מעמלם. ינוחו על משכבם בשלום. ימותו, הארורים", צחק. אחרי שאמר כל זאת, הניח ראשו ונרדם.



© כל הזכויות שמורות למחבר.

סיפורים קצרים ברשת

א.ב. לוי /// שי כהן /// שרון ארובס /// יפעת מרטון /// עפרי אילני /// יפתח אשכנזי /// יאיר אור /// חיים קדמן /// אבי פלדמן


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402