"אני צריכה שינוי" חשבתי בקול ורק אז שמתי לב שכל המבטים בחדר הופנו אליי כאילו לא ברור בעצם מה אמרתי. "אני צריכה שינוי" חזרתי ואמרתי אבל הפעם כמי שמחכה לתגובה. או אז אמרה מיטל "אולי תירשמי לקורס מקראמה..." וכולן ענו ביחד "אצל רעיה" והתפוצצו מצחוק. ראיתי שאין כאן כל כך עם מי לדבר כי בעצם כל מי שנמצאת במקום הזה חייבת להגיע לרעיה לכמה שעות של תרפיה בתפירה, אז החלטתי פשוט לפרוש לי לפינה המקודשת לי בכל הבניין הזה - לשירותים ולא בגלל שהטבע קורא לי אלא רק כדי להמשיך ולחשוב באין מפריע. כי כאן בין כתלי הבניין, זה נכון שהאפשרויות אינן מרובות, כי אם אפשר לומר מצומצמות, ואף מוגבלות בכל הקשור לשינויים.
בדרך לתא האחרון, האהוב עליי במיוחד כי שם השקט מתיימר להיות אמיתי, עברתי על פני תא שהמילה מלוכלך היא יפה מידי בשבילו, ככל הנראה שוב פעם אחת מהבנות שיחררה לחץ כך שכל האסלה וסביבותיה היו מלאים בטיפות של חרא שגרמו לי לתהות עד כמה מגעיל יכול להיות המין האנושי. לפעמים נדמה לי שצריך היה למרוח את הכרית שבמיטה של אותם הסורחים בחרא כדי להמחיש להם את גודל הגועל.
כשסוף סוף הגעתי לתא המיוחל והתיישבתי על האסלה הבנתי כי המקור להרגשה של הצורך בשינוי נובע מעצם היותי כאן 28 ימים ועצם העובדה שנותרו לי עוד פעמיים כאלו לפניי ככלואה בין כתלי בית הכלא הצבאי לבנות בצה"ל, או כפי שכונה על ידי הבנות שמגיעות לסבב סופשבוע - נופש 400 או כפי שכונה על ידי הותיקות פשוט בס"כ (בסיס כליאה) 400 . ואני הייתי ביניהן - הותיקות. ולוותיקות הייתה אחווה שהחזיקה רק בתוך המקום הזה, כי כשכולן יצאו מהמקום הזה לא נשאר ממנה כלום, אך הבסיס לאחווה היה בסך הכל הרקע המשותף ל"ישיבה" הממושכת. והמקור לרקע הזה היה הסיבה להימצאותנו במקום הזה - עישון גראס, חשיש... סמים קלים, ובשפתו של צה"ל: שימוש בסמים קשים, זאת הייתה הסיבה.
ואז שוב נזכרתי בבוקרו של הארבע עשר בינואר בשנת תשעים ושניים, בו הלכתי בשביל המוביל למרפאה בבסיס כמו בכל בוקר עם כוס שוקו ביד אחת ועם המפתח בשניה לקראת עוד יום שחשבתי שיהיה שיגרתי אך אופטימי ואז ברגע המסוים ההוא ניגשה אלי בחורה בלבוש אזרחי וכבר אז הרגשתי שהיום הזה יתפתח בצורה אחרת ממה שאני רגילה אליו. היא הורידה את המשקפיים השחורים שלה והכריזה את שמי כאילו וידעה עלי הכל ואמרה שקוראים לה ענת ושהיא מהימל"מ - יחידה מיוחדת למלחמה בסמים. היא ביקשה שאתלווה אליה לחקירה וכשביקשתי להודיע למפקד שלי הסבירה שהוא כבר יודע שאעדר במשך היום.
היא רק לא ציינה שההיעדרות הזאת תימשך 3 חודשים.
אני ידעתי ש"הם" צריכים להגיע אלי רק לא ידעתי מתי זה יקרה בדיוק, כי לילך החוקרת הסמויה שהשתילו בבסיס נעלמה משם בערך חודשיים לפני וכבר אז הסתובבה שמועה בבסיס שהיא שהייתה משת"פית (משתפת פעולה עם המשטרה) וזה היה בסך הכל עניין של זמן.
ענת הובילה אותי לרכב משטרתי שבו המתין חוקר מבוגר העונה לשם אבי, שמילא את תפקידו, מה שהתברר לי בהמשך, כחוקר הטוב, ובעצם היווה חלק משלישיית הטוב הרע והמכוער. רק שאת המכוער החליפה ענת שהייתה אפילו יפה.
במהלך הנסיעה התחלתי בהשמדת ההוכחות ששכבו לי בתיק וקרעתי לגזרים גזרים תמונות מפלילות שלי המנציחות אותי מעשנת ג'וינט והעפתי אותם מהחלון בלב רועד ובידיים משקשקות מפחד שהשניים שישבו מקדימה יראו זאת. לאחר שלושת רבעי שעה של נסיעה בכביש רטוב של חורף ישראלי הגענו למקום "שלהם" ביפו. הגענו לאחד מחדרי החקירות שאותם הכרתי לאט לאט במשך אותו היום, וענת התחילה לפשפש בתיקי הצבאי ובחנה כל תמונה מבין אלו הלא מפלילות ובדקה כל פיסת נייר, ואפילו דפדפה בספר הטלפונים כאילו ותימצא איזשהו סימן פסוק ליד שמות המעשנים.
לאחר מכן התחילה לחקור אותי. ואני, מתוך מגמה של קיצור תהליכים כשהמטרה הברורה היא "לגמור עם זה וללכת הביתה" פשוט זרקתי לה הכל בפרצוף על לילך הסמויה והכל. בפרצופה הכה הלם שראיתי שאינה יכולה להתמודד עמו אך לאחר דקות ארוכות של שתיקה ארוכה התעשתה ואמרה כי אעבור מס' בדיקות הכוללות בדיקת שתן מיידית, בדיקת פוליגרף שתבוצע בשלב מאוחר יותר וצו חיפוש בביתי שאותו ישיגו במיידי.
כשהגענו לביתי, אבי, בתפקיד החוקר הטוב תירץ לאימי את החיפוש כבדיקה שגרתית, ולאחר שחיפשו והפכו כל דבר אפשרי השיבו פניהם ריקם, כמו שאומרים. הם היו מבואסים ובעיקר מאוכזבים. אני אכלתי בהנאה צרופה את הסנדוויץ האחרון עם האבוקדו שאימא שלי הכינה לי לדרך....
כשחזרנו לשם, הוכנסתי לחדר חקירות אחר ובו פגשתי את החוקר איליי שתפקידו בצוות היה החוקר הרע, הוא חשב, כנראה, שאם ידפוק חזק על השולחן וקצת ירים את קולו זה יגרום לי להיבהל ולהודות באשמה. אבל אני, שראיתי המון סרטים ידעתי שהוא ממלא רק תפקיד והכרחתי את עצמי שלא להתייחס אליו. ובטח שלא להודות, אסור להודות.
השלב הבא היה, מין עונש סמוי שהוטל עליי כמו שמטילים על ילד קטן: הכניסו אותי לחדר אחר ושם נשארתי לבד במשך כשעה שעתיים כמי שמתבקשת לחשוב על מעשיה. ואז, כאילו לגמרי במיקרה, נכנס לחדר אבי, החוקר שמתמיד בתפקידו כ"טוב" ומציע לי קפה או סיגריה או שניהם ומתיישב לידי ממש כאילו ונקלע למקום לגמרי במיקרה ומסביר לי שהוא בסך הכל יכול להיות האבא שלי ושהוא מציע לי להודות כי אז הוא יוכל לעזור לי. אבל אם אני לא אודה ויתפסו שאני משקרת אני יאכל אותה כפליים. וחבל כי אז הוא באמת לא יוכל לעזור לי. חבל
ואני רק אמרתי גם לו כמו לכל חוקר אחר- שאני לא עישנתי ושסיפרתי למשת"פית סיפורים שהיו חלק מהתרברבות ובאמת שלא עישנתי. באמת. ולעצמי חשבתי שממילא לא לקחתי לריאות וגם לא ממש התמסטלתי מזה. "עישון הסמים הקשים" שלקחתי הסתכמו בשאיפה אחת בלבד, אשר לא גרמה ולו בטיפה, לטיפ טיפה של סוטול וחוץ מזה,
לקלינטון ויתרו....
אחרי שלב הדיבוב הגיע שלב הבידוד שרק מאוחר יותר הבנתי מה עמד מאחוריו.
הוכנסתי לחדר רביעי במספר כאילו שהאמינו במשפט "משנה מקום משנה מזל" ופשוט התייבשתי כשלוש עד ארבע שעות כשמחדרים סמוכים שמעתי קולות וצעקות המלוות בדפיקות חזקות על שולחנות ולאחר מכן שקט, זה נגמר....ומה שהיה אחר כך רק התגלגל כמו כדור שלג.
איליי, שדבק בתפקיד הרע הופיע בחדר, זרק על השולחן בתנועה האומרת ניצחון שתי חוברות שבהתחלה לא הבנתי מה הן ומה הן אומרות ואז הוא אמר "תסתכלי, תסתכלי, החברות שלך הודו" ואז התחוור לי שהיו אלה הודאות של שתי חברותיי המודות באשמה וכאן ידעתי שזה באמת נגמר.
בסביבות השעה חמש בערב ענת כתבה וככל הנראה בשמחה, את הודאתי שבה הודיתי על כל עישון ועישון וזאת על אף שהסתכמו בשאכטה שלא השפיעה. אפילו לא חשבתי שככל שרבים העישונים כך גדל גם העונש. בשבע וחצי בערב הייתה להם הודאה מלאה בפרטים. גדושה בעישונים.
לאחר שחייגנו את שיחת הטלפון היחידה שאושרה לנו, וכמובן להורים. לקחו אותנו למקום הזה, לכאן ומרוב ההלם צחקנו כל הדרך ואפילו אכלנו אגוזים שהיו בתיק של אחת החברות, גם את תהליך הקליטה עברנו בצחוק נוראי כי היינו בטוחות שנישאר פה רק עשרה ימים לא יותר...כי מה כבר עשינו....
בשנייה הראשונה של הבוקר הראשון, כשהתעוררתי בארבע וחצי לפנות בוקר במיטת קומות מברזל שעליה מונח מזרון דקיק ושמיכה צבאית דקה ומסריחה, הייתי בטוחה שאני חולמת, ונתתי לעצמי רגע אחד כדי להתעורר ממנו, אבל אז למשמע הקולות של המדכ"יות, נעים להכיר, שצריך להעמיד מסדר בעוד עשרים דקות, הבנתי שאני במציאות, במציאות אמיתית לגמרי. ואין לי כל כך ברירה כי אף אחד לא שואל אותי.
וזה הרגע בו בדיוק הבנתי שעם המציאות הזאת אני צריכה לחיות.
הימים שאחרי היוו תהליך למידה בו למדנו את הצעדים של הספירות (שחס וחלילה מישהי לא תברח) ושמטרתם האחת היא משמעת. הכרנו אט אט את הכללים, החוקים, הנורמות הכתובות וגם הבלתי כתובות של המקום הזה.
התקופה הזו נחשבה קשה במיוחד מאחר וזה היה תיק הסמים הראשון בצה"ל שנחשב לשמן במיוחד ועם הרבה מעורבים ולכן עד ליום המשפט נלקחנו להארכת מעצר ולעוד חקירות במטרה לנסות להוציא עוד ועוד אשמים כאילו לא די בכך, ובגלל שהם חששו בל נשבש את תהליך החקירה בודדו אותנו מהעולם - מכתבים לא הורשנו לשלוח ואף לא לקבל, שיחת טלפון להורים הייתה הליך בירוקרטי שלקבל אותה היה צריך להפוך את האמא לחולה. כשכבר הרשו לנו להתכתב עם העולם החיצון, הייתה הצנזורה שולטת בנו, שלא לדבר על לכתוב מכתבים בשפה האנגלית...אתם קולטים שיש אנשים שמבזבזים את הזמן שלהם בקריאת מכתבים של אחרים...על געגועים!
אך ככל שהימים חלפו היה נראה שהתחלתי לאהוב את הרעיון של המקום הזה והוא אף התחיל לקבל משמעות כמקום מוגן ואף מגונן, שכן לא הייתי צריכה להצטדק בפני הסביבה ואפילו לא בפני הוריי שבאו לבקר פעם בשבוע ולא כדי לקבל תשובות למעשה שבגללו אני פה.....
...ואז פתאום קראו לנו להעמיד מסדר נוסף בעוד רבע שעה...בגלל השירותים שנמצאו מטונפים. והתעוררתי כמו מהזיה עדיין בתא השירותים האחרון, חוזרת לחשוב על השינוי שאני כל כך צריכה... זהו! הגעתי להחלטה - אני פשוט אשנה את הסוג של השמפו. בביקור הבא אני אבקש מאימי לקנות לי שמפו מסוג אחר....
כבר אמרתי שהאפשרויות לשינוי כאן מוגבלות!!! פתטי אבל אמיתי.
ביום המשפט נלקחנו ארבע בנות לבית המשפט, מצונפות בתוך מעיל צבאי, מתחבאות, מגנות על עצמנו מפני צלמים ועיתונאים הרודפים אחרינו כאילו והיינו אשמות ברצח. בהרכב של שלושה שופטים וביניהם השופט שליין שלימים נתפס עם שמונה עשר עבירות תנועה חמורות ולא נשפט עליהן מעולם, החליטו ש"למען יראו וייראו" לגזור עליי ארבעה חודשים בפועל ועוד כמה כאלו על תנאי, כמו כן רשיוני האזרחי נשלל למשך חצי שנה תמימה שהתארכה לשנתיים. שלילת מקצועי הצבאי כחובשת והורדה בדרגה לדרגת טוראי.
כשיצאנו כולנו מהאולם, ההלם היה ענק מכדי לתאר אותו במילה. אני לא זוכרת את עצמי בדיוק באותם רגעים או אפילו ברגעים שאחרי, אבל כן אני זוכרת משפט אחד של האבא הטוב שלי.
משפט של אסיר ציון, יוצא עיראק, שישב 5 שנים בכלא העיראקי וסבל שם, סבל אמיתי, ובטח כפול פי כמה וכמה משלי. וזאת, רק בגלל שקוראים לו שאול יחזקאל, כי כשהוא עלה על המטוס לישראל מעיראק בפעם הראשונה, הורידו אותו בשל שמו. מאחר והיה אדם נוסף בעל שם זהה שעזר בהברחות של יהודיי עיראק לישראל, בגלל בן גוריון ושאר החבר'ה. אבל זה כבר לסיפור אחר. והמשפט נאמר ע"י האיש הטוב הזה, שעליו אני יכולה להגיד בשמחה שהוא האבא שלי, המשפט נאמר בכאב כל כך גדול : "אני ספרתי בכלא את השנים, לך יש לספור רק חודשים, זה יעבור"
כמו כן, אני זוכרת גם את ההתפרצות: התפרצות על העו"ד האזרחי שהמשפחה שלי השקיעה בו את מיטב כספה, התפרצות על ההורים שלי שברגע הכי קשה עמדו פשוט חסרי אונים מבלי יכולת לעזור, התפרצות על החברות שעונשם היה קל משלי, התפרצות על ההורים שלהן שנופפו באצבע מאשימה כלפי...
בימים שלאחר המשפט עסקתי בלחפש אחר הצדק שלמעשה עד היום לא נמצא.
דוגמנית מאוד מפורסמת ומצליחה שנתפסה על אותה עבירה שוחררה לאחר שבמכתב הבקשה לשחרור שלה נרשם שבמידה ותישפט על העבירה, הדבר עלול לפגוע בקריירה המקצועית...ביפן. ושחררו אותה, בדיוק אחרי שלושה ימים.
לא חשבתי שהעובדה ששלי (שם בדוי), בת של אישיות שהייתה בדרג מאוד גבוה בצבא תזכה אותה לצאת מהכלא מהר כל כך לאחר שגרמה להריגה של חייל ופציעתה של חיילת נוספת ברולטת הרשת. היא נידונה לששת חודשי שרות בבית החלמה של פצועי צה"ל אך לאחר ערעור שהגישה, הומר עונשה לחצי שנה בכלא הצבאי, אך כמובן ששוחררה לאחר חודש וחצי...
המד"כיות או כפי שכונו בפינו, הכלואות: "המפקדת" גם הן לא האמינו לגודל העונש, הייתי הותיקה בכל ההיסטוריה של הכלא הזה ולכן מידי פעם הן היו מכניסות אותי למשרד שלהן לשתות נס קפה וסתם לשאול מה נשמע. ונס קפה בכלא היה רק בגדר חלום. פתטי אבל אמיתי!
על כל יום שעבר סימנתי איקס ביומן שהכנתי, והשבועות היו נספרים ע"פ הבורקסים. ביום רגיל היינו מקבלות פרוסות עם ריבה או שוקולד (תלוי אם המדכ"יות היו לוקחות אותו לעצמן), אבל הסופ"ש היה מיוחד, היינו מחכות לבורקס של יום שישי...ולשעה החופשית ביום שבת, שעה בה אפשר לשבת בשמש מבלי לעשות מאום, לפעמים היה מותר לקרוא.
את הימים האלה ליווה אותי שיר שבהחלט החזיק אותי למעלה שמסקנתו היא בהחלט אופטימית -
.... DONT GIVE UP CAUSE U HAVE FRIENDS .
הימים כולם נספרו ובסופו של דבר עברו ויום השחרור הגיע ומן הסתם מאוד התרגשתי עבורו, לא תיארתי לעצמי שלראות מכוניות נוסעות תהיה חוויה מרגשת, רמזורים נראו לי כאילו ומדברים.
לא חשבתי לעצמי שחוסר תנועתיות היא עובדה מקבעת.
לא תיארתי לעצמי שאני יעמוד ליד המשת"פית ולא אכניס את האגרוף הכל כך מיוחל באמצע פרצופה...ולא הכנסתי. פשוט הקשבתי לתירוצים הנלוזים שאחת כזו יכולה לתת. נפגשנו לאחר שלושה חודשים במהלך חתונה של זוג שכנים. אז חשבתי שסגרתי את הפרק.
לא חשבתי שאוכל לסלוח לאותה אחת שנתגלתה כגועל המין האנושי,
לא הבנתי איך היא יכולה לסלוח לעצמה...
כי היא מן הסתם, הייתה אחת מאותם הסורחים.
אבל עם חלוף הזמן פשוט סלחתי. היא רק עשתה את התפקיד שלה.
לימים כששוחררתי מהכלא חזרתי לתפקיד פקידה באותו בסיס, ולאחר חודשיים הייתה ועדה שבה לא נתנו לי להוציא מילה "...מאחר וחבל לי על הזמן, בגלל הרקורד 'המשובח' שלי והם ממש לא מעוניינים לתת לי הזדמנות נוספת או אפילו צ'אנס לשנות...", ושוחררתי מסיבת אי התאמה צבאית.
....ובגלל שכך, לאחר ששוחררתי מהצבא, כמובן שהפחד מנע ממני לעשן עשבים, סמים או קלים או קשים.
אך כעבור שנה יצא לי לעשן בנסיבות מקריות והפעם זה השפיע בצורה שלא הייתה מעולם,
התמסטלתי בעצם בפעם הראשונה בחיי!
ואז הבנתי כי שילמתי מחיר כבד על משהו שבהחלט לא ניתן לומר עליו ששווה היה "לשבת" עבורו.
ועכשיו הנכד של פרס נתפס עם קופסת גפרורים מלאה בגראס, בעודו חייל בצה"ל, מעניין כמה ימים ייקח לשחרר אותו...
והיום, שאני חושבת על הכל במבט לאחור, אני לגמרי בטוחה שמה שמיכה שיטרית אומר. משפט מתוך שיר. שיר טוב שלו. מתוך "קובה", אלבום מופלא...
"...אין סמים קלים רק ממשלות קשות.."
הוא משפט כל כך אמיתי ונכון, ותודה למיכה שיטרית!
© כל הזכויות שמורות למחברת.
תצלומים: אסתר ספנג'ר
