המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
יפעת מרטון

קשתות מעל הבית

פעם רציתי שתזרח לי קשת מעל הבית בכל פעם שאני מזדיינת. אולי אפילו שתי קשתות מוצלבות שייצרו כיפה מעלי. לפעמים, כשהתלהבתי באמת, הייתי מוסיפה גם זיקוקים להדגשת האפקט הדרמטי.

אחר כך היו ימים אחרים. ימים בהם נבהלתי מהרעיון ואמרתי "הרי אם לא תזרח הקשת יותר מדי זמן, אולי אפילו כמה שנים, גם את זה כולם ידעו - ואוי לאותה בושה".

אבל הקשת הזאת מעל הבית כל כך אהובה עלי שקשה לי סתם לוותר על הרעיון. אני נוזפת בעצמי "צנעת הפרט, באמת, למה שיידעו איך באמת את מרגישה?" אבל הפרט והצינעה נשארים מונחים שאולים, לא ממש מהלקסיקון שלי, ולא בדיוק ברור מה פרטי ומה צנוע, מה הפנים ומה החוץ, ועל מי בעצם אני שומרת כשאני מסתירה את הסודות שלי - על עצמי או על האחרים?

לא אחת אני מתפתה להביך אותם בגדול בעוד הם בטוחים שהבושה היא בכלל שלי, וזה מזעזע אותם ובעיקר לא מובן, והם לא יאמינו אם אגיד שבפנים אני מתה מצחוק. כל כך קל לזעזע, להפחיד, להרתיע. הכי קל שבעולם. והקשת בכלל הייתה אמורה להראות שטוב, אז למה נדמה לי שזה היה מביך את כולם יותר מכל דבר אחר? והרי היא יפה, פשוט יפה, מין קישוט כזה שמוסיף טעם לחיים, הדובדבן שעל הקצפת. חבל לי לוותר עליה לגמרי.

אנשים תמיד אומרים שכשמרגישים טוב זה זורח מבפנים דרך העיניים, קורן מעור הפנים. אז אני מסתכלת בראי, ואני נראית עלא-כיפאק, באמת, אבל העיניים שלי חומות-כהות, כרגיל, ובלי צבעים זה די משעמם.

אני מודה שבעצם הייתי רוצה להסתובב עם הקשת באופן קבוע מעל הראש, מין בייגל'ה צבעוני כזה של קדושה יוצאת דופן. אבל החיים של הקדושים נראים לי תמיד מפרכים מדי עוד לפני שהתחלתי, ואם לא עושים את זה ממש ברצינות אפשר לראות את חוט התיל שמחזיק את הבייגל'ה היפה מעל הראש, צבוע חובבני בצבעי גואש. לא הדבר האמיתי.

ואפילו אם יימצא פיתרון טכנולוגי מתוחכם, אולי אפילו די בקרוב, שיאפשר לי להדליק את הקשת בלחיצת מפסק, לפחות מעל הבית אם לא קשת ניידת כזאת, גם זה לא באמת ישביע את רצוני. זה בטח ייראה נורא היי-טקי, עם פסים מרצדים של טלוויזיה. איכסה. ממש לא הדבר הנכון.

הדבר היחידי שיספק אותי זה מין אצבע אלוהים שתסדר בשבילי מלמעלה קשת שבאה במפתיע, כמו שהקשתות מופיעות תמיד, ותודיע לי באופן חד-משמעי " טוב לך עכשיו, את לא שמה לב?"

ואז אולי אני אדע...


© כל הזכויות שמורות למחברת.

סיפורים קצרים ברשת

א.ב. לוי /// שי כהן /// שרון ארובס /// יפעת מרטון /// עפרי אילני /// יפתח אשכנזי /// יאיר אור /// חיים קדמן /// אבי פלדמן


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402