המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
יפתח אשכנזי

אני מוביל משלוח דגים עם האיש שהרג את אבא שלי

בשעה אחת בלילה אני בשער, והלילה קר. גובה ההרים מקנה לאוויר צלילות, רואים את החרמון על שתי פסגותיו. לפעמים כשהוא מושלג אפשר לראות אותו זוהר בלילה. לבן מתנשא. אנחנו יורדים לעמק. הרי נפתלי מבותרים, הירח מלא. הבאתי לך פעם מקל ירח. היום היית אמורה לדעת שהוא מלא. בחלק מהיישובים אור כתום, ובחלק אור לבן. הכול רקום בבד, הלילה השקט. הרים בעמידתם, עצים על קו רקיע, ורק אנחנו על הכביש הריק. נוסעים ושותקים.

כדי להגיע למדגה צריך לעבור היכן שהייתה התאונה. אני מניח ששם היה המבט האחרון של אבי. ניסיתי הרבה לחשוב, מה הוא ראה? את עצי האקליפטוס, את מסעדת הגומא. את בריכות הדגים.

אורות קריית שמונה משתקפים במים העכורים. שקנאי תוהה נבהל מהאור, ועובר בלילה שקט כעטלף לבריכה אחרת. החמצניות מרעישות אדוות קולם כמעיין, אך הן חשמליות. האנשים שעובדים איתי לא יודעים כלום על הסיפור.

אנחנו נכנסים לסככה, אנריקה שהוריד אותי נוסע. חוזר לישון. בין הבריכות השחורות אני רואה את אורות הרכב מפלסים את דרכם. הוא בכלל רצה להיות שחקן, אפילו נולה צ'לטון אמרה לו שהוא כשרוני. שלושים שנה הוא בקיבוץ. אשתו בגדה בו עם חבר אחר. תפסו אותם בחדר אוכל. אני שותה קפה להילחם בעייפות שעוד תפציע. אסור לישון, הדגים יכולים למות בינתיים. השומר הערבי מסתכל בלוח שנה עם בחורות חשופות חזה. נוטריה צוללת ברעש למים. אני לא רואה את אורות המשאית, כשהוא מגיע הוא צופר. צופר אוויר מרעיש עולמות. הדגים נשפכים לטנק, ואני סוגר אותו. מחליק רטוב לתוך הקבינה.

"קוראים לי אודי", מציין הנהג. הוא שמן יותר ממה שחשבתי. שחום, ושערו מתולתל. הקבינה מלאה בקופסאות סיגריות, קליפות גרעיני חמנייה, וכתמי קפה. השילוב המנצח של עבודת לילה. מאחורה במזרון זרוקים המון דפים. זיעה קרה מכסה את גופי, אני מעשן כדי לא להירדם. הרדיו פועם חזק, והחלון פתוח עד הסוף. אודי לא רוצה לישון. כבר שתיים וחצי, רשת ב. "הקשר הישראלי" קוראים לתוכנית. הפעם הם מתמקדים במלחמת יום כיפור. מדבר אדם שהיה בשבי הסורי. הוא היה משגיח כשרות בנפח. הוא בוכה. אחר כך פרסומת. הדואר מביא שליח דיו עד למדפסת. קליניקה און. מתפתה לשאול את אודי אם הוא סבל מאימפוטנציה לפני שנה וחצי בערך.

הוא מספר לי על הבנות שלו. על בת מצווה שהוא חגג לא מזמן. אני נרדם אחרי צומת עמיעד ומתעורר ביוקנעם. הכביש חדש ויש המון פנסי דרך, סוף סוף אני רואה עוד נפש מלבדנו. משאית אחרת כמעט מתנגשת בנו. הנהג שלה צעיר ממני, כנראה "התעָפֵץ". אודי מבחין כי התעוררתי. הוא נוזף בנהג שנרדם, אך בחביבות אבהית. הוא מתחיל לדבר. "היה נהג אחד שאני מכיר מהקואופרטיב, עשה הובלות עפר לאתר בנייה. באמצע הדרך, צומת מירון, רואה בחורה כוסית, בשמלה קצרה, עוצרת טרמפים. הוא אוסף אותה כמובן. אנחנו תמיד אוספים טרמפיסטים כשאנחנו לבד, זה עוזר להעביר את הנסיעה. בקיצור הכוסית אומרת לו בוא ניסע למקום שקט, חניון או משהו. אני אתן לך לעשות לי מה שאתה רוצה בתנאי אחד. אז ההוא שהוא נשוי אומר לה סבבה, ועולה למירון למעלה לחניון".

"התנאי שלי הוא אחרי שאתה גומר, אתה בא עם הפה ועושה לי פו במנוש. אז הבחור מפשיט אותה ומזיין לה את הצורה בכל שלושת החורים, מאכיל אותה בזרע. כשהוא גומר הוא לוקח את הצינור אוויר ועושה לה איתו בכוס".
- "והיא גמרה?"
- "בטח גמרה, שבע פעמים. וחזרה למחרת". אודי צוחק מעצמו. "מה יש לך שם, מושטים?"
- "קרפיונים".
- "תהיה גבר תשאיר במיכל ככה עשר גדולים".

אני מסכים בתקווה לשקט. אודי מסביר לי שהסיפור על ההיא בטח נכון. כי הנהג ההוא חבר טוב שלו, ונתן לו להריח את הקבינה אחר כך.

בארבע אנחנו באולגה. יש שם שורה של משאיות, עוצרים בצד הכביש שותים קפה. הם כולם כמעט תמיד שם. במיוחד בחגים. הארובות לא מפסיקות לפלוט את עשנן. אני בודק מה שלום הדגים. הם בשלוותם שוחים בצפיפות בטנק. הקומפרסור עובד בשצף. ממשיכים, צריכים להיות עוד שעה בירושלים. אני נרדם שוב ומתעורר בתל-אביב, בודק בלחץ את השעה. המון מכוניות. הייתה תאונה. אני שוב חולם על אבא. הפעם הוא פשוט עשה אתנו פיקניק ביער על יד ירושלים. עם הזמן החלומות נהיו פחות תוקפניים, ממש כמו האבל. אני שוב נרדם, ברקע הרדיו פולט בכל כוחו את החדשות הראשונות של הבוקר. עלייה לירושלים, משוריינים חלודים ומרוטשים בין עצים שהיו פה קודם, ועצים שנתלו-נשתלו פה בארץ אתנו. שלט של ציפור של קק"ל כחול ירוק. אור ראשון מעל הקסטל.

בגינות סחרוב פונים ימינה. מעל המצבות של הר המנוחות, מעל מינימרקט של מוות וחסדים, בתוך ערפל, נמצא השוק הסיטונאי. מזוהם כולו. מזוהם מירקות ומיריקות. שיירי המזון, והעניים. מזוהם מאנשים. חורש בוטש בדרך האספלט, וחריוני היונים, בבטון. המשאית נכנסת ברוורס פנימה על יד השוקת. אני פותח לראות שכל הדגים בסדר. הקומפרסור עובד, וקצף לבן ממלא את הטנק. אני מפלס את הקצף הקל בידים, ורואה קצת מים. החמצן חזק מדי, הדגים מתערבלים להם ללא שליטה. ללא עצב וכאב. בלי פחד מתערבלים. ללא אֵבל אפילו על חייהם הקצרים. אודי מכין לי קפה שחור. עוד אי אפשר לפרוק. צריך לחכות שיגיעו קונים. צריך שהרב יבדוק אותנו. בחוץ במעקה מחכים לי חמישה קבצנים שונים. הם כבר מכירים אותי, ויודעים שבסוף אוותר ואתן להם דגים. שלושה מהם ממזרח העיר, ושניים דתיים. אני הכי שונא שהם מעמידים פנים שהם עוזרים לך. ההצגה עלובה. הם רק גורמים לי לרחם עליהם יותר.

יצחק האחראי פה הוא מפא"יניק זקן ששותה תה, ולובש חולצת עבודה כחולה. העייפות חזקה, אני מנסה לשכנע אותו לתת לי לפרוק, והוא בשלו, מתעקש בצעקות, בפדחת ובקול סדוק. אודי נרדם בקבינה, השכיב את המושב, רגליו יחפות ומיובלות על ההגה. כשהייתי ילד הייתי הולך יחף כל הקיץ בתקווה לפתח קשיחות ברגליים כדי שאוכל ללכת יחף בכל מקום. אני מוציא לרב ברשת חמישים דגים לבדיקה. זה השוחד שלו. זקנו לבן, עיניו כחולות כמו הוולגה. סינרו שחור ומלא בקשקשי דגים ובדם. כבר כואבות לי הריאות מלעשן. עיני הקבצנים לוטשות את הטנק. אני מפחד להירדם.

אחרי שעתיים אנחנו פורקים. כולי רטוב, עייף, מלוכלך ורעב, עולה לקבינה.

ריח רענן של קרפיונים מעטר את עורי. "בוא ניסע דרך הבקעה", אני אומר לאודי. רוצה לחזור, רוצה לישון. "אני לא רוצה, דרך הבקעה מסוכן, מלא מחבלים שם". אנחנו בפקקים, הבלמים פולטים מדי פעם יבבות. אורי דן ברשת ב.

לא ידעתי שיש כל-כך הרבה אנשים. אני מתקשר לומר לך בוקר טוב ילדה יפה שלי.



© כל הזכויות שמורות לאוב ולמחבר.

סיפורים קצרים ברשת

א.ב. לוי /// שי כהן /// שרון ארובס /// יפעת מרטון /// עפרי אילני /// יפתח אשכנזי /// יאיר אור /// חיים קדמן /// אבי פלדמן


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402