המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
שי כהן

אמלגם

הטפטוף המטריד שבחוץ נכשל מלספק אמתלה מספקת להישאר בבית, בלי הרבה ברירות יצא וצעד במורד הרחוב אל תחנת האוטובוס, מבט קצר מעבר לפינה אישר את חששותיו, מספר לא מבוטל של אחרים כבר חיכו שם. אישה מבוגרת בדרכה לעבודה, נער הנוסע לבית הספר, סטודנטית... מתכווץ קצת הוא התקרב לתפוס את מקומו, "תמיד עדיף לנסות לעצור טרמפ בינתיים" חשב לעצמו, עומד על שפת המדרכה, אפילו כחצי מטר לתוך הכביש, נועץ מבט מרוכז בתנועה ממול, מפנה כתף וגב לאחרים בתחנה "כך אתה מבזבז פחות זמן" הרהר, והרגיש מעט מוגן.

אולם עוד ועוד דקות של המתנה הזכירו לו כי בטחונו אינו מלא, בכל רגע שעובר ייתכן ויד דקה תיגע שוב בקלילות בכתפו, "141 עבר?" היא שואלת , פנים חלקות, עיניים, שער לח, "תמיד אני מאחרת לשיעור הזה, אבל במילא אין לי כוח אליו" ,בחוסר ברירה הוא נגרר לשיחה, ולאט לאט מתחיל לחייך, "אלי, היא מדברת אלי, היא מחייכת אלי, אלי" משהו חסר שליטה ומסוכן כבר השתחרר מכלאו, סוהרים משועממים ולא מיומנים מתנמנמים בו כאשר פורצים לחופשי שנינות וקסם אישי, חום בלתי רגיל קורע מעצמו מדי אסיר. כשהם יורדים מהאוטובוס דינו כבר נגזר, הם כבר ביחד כאשר הם ממהרים אל כוס הקפה החפוזה במזנון.

"לעולם לא שוב" הוא אומר לעצמו, שם ליד התחנה, נרעד כשהוא נזכר בפתק על המקרר שבועיים אחר כך, דובונים ושוליים ורודים מסביב, ובאמצע, בכתב ידה הילדותי, סכין ננעצת במעיו. "לא נורא" היא כתבה שם, ורק פסיק שחור קטן חסר לו להשלים את התמונה.

משכנע את עצמו שהוא בדרך לפתרון, הוא מחזק את תנוחת הכתף והגב, מתעשת, נסוג שני צעדים כשאוטובוס כבד מופיע מעבר לפינת הרחוב. "בוקר טוב" הוא אומר לנהג, מפספס את ידו המושטת ומפיל כמה מטבעות, כשהוא אוסף אותם ומתרומם הוא רואה לרגע את עיניו משתקפות במראה השמאלית, הגבוהה, עיניים מזוגגות. הוא מדדה במעבר ויושב, קל הרבה יותר כאן באוטובוס, גם עם ארבעים נוסעים אחרים, השורות מסודרות, המבטים כולם ממושמעים, פונים לפנים, "בכל מקרה " אומר לו טרטור המנוע בעלייה "עוד עשר דקות אתה כבר שם".

במרפאה כבר מחכים לו, הוא יורד במהירות במדרגות, נכנס ומסיר מעיל, רופא וסייעת נחמדים מדי מנסים להחליף אתו דברים, הוא מתיישב. אין כמו האור הזה בעיניים, והתנוחה המוזרה של הכיסא, הוא מתחיל להירגע.

עשרות שנים הקדישו אנשי רפואה אמיצים כדי ליצור את הסביבה הזו, הוא מבין, אין זאת אלה שעבדו בלי מודעות, משרתים תוכנית טמירה שנעלמה מהם, לא מודעים למשמעות הקדושה. כאן, על הכסא הזה פוגש אדם צעיר לראשונה את הזמניות הנידפת של חייו, שן רקובה, שורש חולה, חלק מהאני החי שלעולם לא יחזור. אדם חושב לא יכול לפספס את המשמעות של המראה הקטנה המגששת בפיו, של הרנטגן וההטבעות, ממפים את תחילת סופו המוחשי במקום ובזמן. ומתוך האפלה, איזה אור!, איזו תקווה כסופה! איזו תשובה של כל התשובות!

"תסתום", הוא מדבר לראשונה, "תסתום הכל" אור מנצנץ בעיניו.

הרופא, נפנה ממנו בחיוך מבין, ראשו זוהר בהילת הנאון "אירנה, תכיני לי עוד אמלגם, הרבה אמלגם"


© כל הזכויות שמורות למחבר.

סיפורים קצרים ברשת

א.ב. לוי /// שי כהן /// שרון ארובס /// יפעת מרטון /// עפרי אילני /// יפתח אשכנזי /// יאיר אור /// חיים קדמן /// אבי פלדמן


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402