המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר


דו"ח מיוחד של קריימת'ינק:

לפעול בתוך המערכת

אם אתה מנצח אותם במשחק שלהם, הפסדת

לגירסה האנגלית

תורגם על-ידי עדי שניידר
adishna@yahoo.com

אז... אתה בלהקה, יש לכם מסר מאוד חשוב, ואתם רוצים להפיצו לכמה שיותר אנשים - אז אתם מנסים להפוך פופולאריים ולמכור כמות גדולה של דיסקים. או אולי אתה פעיל פוליטי ואתה חושב שהכרחי להשתמש בתקשורת המיינסטרים כדי ללמד אנשים על נושאים מסוימים. אתה חושב שהגיוני להשתמש בשיטות כאלה על-מנת להגיע לאנשים, בגלל שאחרת, מי ישים לב אלייך? כן, אתה מבין שאתה מתפשר עם אותה המערכת בה אתה מנסה להילחם, אך זה יהיה שווה את זה בסוף... וכולנו חייבים להתפשר, לא? שווה לשקול אם אנו באמת מתפשרים אחרי הכול, כפי ששווה להטיל ספק אם התקדמות במערכת התחרותיות חסרת הרחמים והשיווק ההמוני שלהם באמת יכולה לעזור לנו לשנות את העולם. מה יקרה אם נפסיק להתפשר, נפסיק לשחק את המשחק שלהם ונרכז את כל מאמצינו ביצירת ערוצים משלנו, בהם נוכל להפיץ את הרעיונות שלנו בדרכים חדשות?

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

כמובן שהם רוצים אותך בתכנית הטלוויזיה שלהם, בתכנית הרדיו שלהם, בפסטיבל רוק, בחברת תקליטים גדולה. לא איכפת להם בין הם מוכרים נוזל לשטיפת הפה או מהפכה אנרכיסטית כל עוד הם יכולים לשמור את האנשים צופים וקונים. הם יודעים שבמוקדם או במאוחר אנשים ישתעממו בסופו של דבר וימאסו ברעיונות חסרי טעם ולהט אותם הם מציעים בדרך-כלל, והם סומכים עליך שתספק אופנות ורעיונות חדשים בשביל שהם יוכלו לנצלם. בלעדי זה, לא יהיה להם משהו חדש למכור לאנשים. הם יודעים שאם הם יוכלו למצוא דרכים למכור את ביטויי הזעם שלך בחזרה אלייך, להרוויח כסף מן אותו התסכול שהמערכת עצמה יוצרת, הם ניצחו אותך. הם יודעים שאין מסר שאתה יכול להפיץ דרך ערוצי התקשורת שלהם שיכול להיות חזק יותר מהמסר המועבר רק מעצם שימושך באמצעי התקשורת שלהם: הישארו לצפות. אין שום מודעות שתוכל לעורר דרך טלוויזיה או דיסקים הנמכרים במרכזי קניות, שתהיה חשובה יותר ממודעות האנשים, המודעים לכוחם, כאינדיבידואלים, לפעול בכוחות עצמם. צפייה בטלוויזיה וקניות בסופרמרקט שומרים על האנשים פסיביים, צופים בדברים בהם הם לא יוכלו לקחת חלק מעולם ובאנשים אותם לא יוכלו לפגוש אף פעם, קונים מה שמשווק להם על-ידי תאגידים במקום ליצור מוזיקה שלהם, רעיונות שלהם, חיים שלהם. על מנת להמריץ אנשים לפעול בעצמם אתה צריך ליצור איתם קשר בצורה ישירה יותר.

ערכי הייצור ההמוני

לימדו אותנו לחשוב על הצלחתנו במונחים של מספרים, האם לא כך? אם נגיעה בחיי אדם אחד זה דבר טוב, אז נגיעה בחייהם של אלפי בני-אדם חייב להיות דבר מצוין. קל לראות היכן למדנו לחשוב כך: כל החברה שלנו סובבת סביב ייצור המוני. ככל שנוכל להניע יותר יחידות, ככל שיהיו לנו יותר לקוחות לשרת, יותר אנשים שיצביעו בשבילנו, יותר כסף ורכוש שנשיג, כך יותר טוב, נכון?

אך אולי זה בלתי אפשרי לגעת באלפי אנשים באותו עומק או עוצמה שנוגעים באדם אחד, או עשרה. ואולי זה לא כל-כך מהפכני אחרי הכול שאדם או קבוצה אומרים לשאר מה נכון. האם לא יהיה טוב יותר לנסות גישת ביזור בה כל אחד עובד קרוב לאנשים מסביבם, במקום כמה אנשים המובילים המון אנונימי? האם אתה, הלהקה, או הלייבל שלך חייבים להציל את העולם לבדכם? למה שלא תסמכו על כל האנשים האחרים שיעשו זאת ביחד אתכם? (והאם שמתם לב כמה אתם צריכים לדרוך על כל השאר בדרככם להשגת ההצלחה, בה אתם מתכננים להשתמש על-מנת להפיץ את המסר שלכם?).

להקה פוליטית אחת המופיעה בפני קהל של 900 איש יכולה לקרוא סיסמאות מהפכניות לכל הנוכחים במקום, אך הם נשארים מחוץ להישג ידם של רוב האנשים שם, עקב מעמדם של "מוזיקאים", "אמנים", "גיבורים". מצד שני, להקה המנגנת, באותה התלהבות, בפני קהל של 40 איש, בהופעה אינטימית יותר, יכולה ליצור קשר ברמה אישית עם כל אחד שם, ולהבהיר לכולם שכל אחד מסוגל לעשות מה שהם עושים. לכן יש להם את הפוטנציאל לגרום להקמת עוד ארבע להקות (או פרויקטים מהפכניים אחרים), ולהגדיל את השפעתם בצורה ניכרת. אותו הדבר לגבי חברות תקליטים, סופרים, דוברים ואמנים, וכמובן לגבי "מנהיגים" מכל סוג.

לפעול בתוך המערכת

רובנו לא מקבלים הנאה רבה מן הדברים שעלינו לעשות על-מנת לפעול בתוך המערכת. אנו מעדיפים לקרוא ספרים ברשות עצמנו מאשר לכתוב חיבורים לבית-הספר, אנו מעדיפים להשתמש באנרגיה, הזמן והכישורים שלנו על-מנת לקדם פרויקטים מבחירתנו מאשר למכור את עצמנו למעבידים. אך אנו מרגישים שאנו חייבים לעבוד בשבילם, בין אם אנחנו אוהבים זאת או בין אם לא. מעולם לא עולה בדעתנו כמה יותר מהנה, וייתכן שאף יותר יעיל, יכול להיות אם ניקח בחזרה את כוח-העבודה שלנו מידי המעבידים, ונעשה איתו משהו אחר. כמובן שזה יהיה קשה בהתחלה, אבל שום דבר לא יכול להיות קשה יותר מאשר לסבול את החרא הזה במשך כל חיינו, נכון? מוטב שנקדיש עצמנו להחלפתו מאשר פשוט להתמודד איתו.

אבל, אתה מוחה, אתה עדיין מתכוון להילחם בסטטוס קוו, אתה מתכוון לשנות דברים מבפנים, נכון? זה לפחות מה שהם אומרים לך. כמובן שלמערכת יש "הליכים הולמים" שאנשים ממורמרים צריכים לעבור על-מנת לנסות לשפר את פני הדברים. זהו שסתום הבטיחות של המערכת המשחרר לחץ כשהאנשים פועלים יותר מדי כדי לשנות משהו באמת. האם אתה באמת חושב שהכוחות השולטים יאפשרו למישהו להשתמש בחוקים ובשיטות שלהם על-מנת להיפטר מהם? אם המערכת הייתה מספקת אפשרויות לשינוי אמיתי, אנשים היו מנצלים אותן מזמן. אין ספור דורות משוכנעים שהם יצליחו היכן שאחרים נכשלו - מכאן מגיעים עורכי-דין וכתבים, אתם יודעים. הם הגוויות הציניות של צעירים וצעירות אידיאליסטים שחשבו שניתן לתקן את המערכת.

חוץ מזה, האם אתה יכול לסמוך על עצמך ש"תפעל בתוך המערכת" מן הסיבות הנכונות? כולנו מתוכנתים לרצות "הצלחה", לאמוד את ערכנו על-ידי רכוש ומעמד חברתי, בין אם אנו אוהבים זאת או לא. האם יכול להיות שאתה רוצה להיות עיתונאי, פרופסור למדעי המדינה או כוכב רוק בגלל שלא יכולת לחשוב על אפשרויות אחרות ברצינות, משום שאתה פוחד להתנתק מכבלי הבטיחות, הכובלים אותך לביטחון הטמון בסגנון החיים הנפוץ של המגמה השלטת? וכיצד אתה יכול להיות בטוח שזו לא הפינה החשוכה בלבך הדוחפת אותך לחיפוש אחר הצלחה, החלק בך שאוהב תשומת-לב והרגשת עוצמה הנובעת מהפופולאריות והמעמד החברתי שלך? כמובן שזו הרגשה מצוינת לספר להוריך על תוכניותיך לעתיד ולשמוע אותם מריעים לך... אך האם זו הדרך להחליט כיצד לשנות את העולם? הבה נקשיב ללבנו, נסמוך על האינסטינקטים שלנו, ונסרב להשתתף בכל דבר המשעמם או מעצבן אותנו. אנו צריכים לטפח את האידיאליזם שלנו ואת יכולתנו לקחת סיכונים, לא לחפש דרכים חדשות למזג את התסכול והייאוש שלנו עם המערכת שהולידה את הרגשות האלה מלכתחילה. זכרו, כל יום בו אנו "משתמשים במערכת" הוא יום נוסף שיהיה עלינו לחכות עד שדרכי חיים חדשות וטובות יותר יחליפו את הישנות.

כיצד אנו יוצאים מהמצב הזה?

נכון, לפעמים נראה שאין ברירה אלא "לפעול בתוך המערכת" אם ברצוננו לעשות דברים ולא לסגור את דעותינו בגבולות המחתרת. אבל מדוע אנו שומרים על המחתרת בתחומה הצר? בטוח שאם נשקיע את כל האנרגיה שלנו בהרחבת המרחבים בהם אנו יכולים לתקשר ולפעול ביחד כבני-אדם שווים וחופשיים, במקום לנסות לתקן את המערכת הבוערת הזאת, של חברה שנחרץ דינה, אנו יכולים לפחות להשפיע. דמיינו לעצמכם מה יכולנו להשיג אם היינו שומרים את כל הפוטנציאל שלנו בידינו, והיינו מסרבים לעבוד בשביל המערכת שלהם אפילו לדקה אחת. אין שום תירוץ היכול להצדיק בזבוז של אפילו שבריר מחיינו על עשיית דברים שאנו לא אוהבים לעשות, או לתת לכישרונותינו ומאמצינו לשמש תומכים לסדר עולמי לו אנחנו מתנגדים. במקום זאת, הבה נתאמץ להיאבק כל-כך, לחיות כל-כך, שהאחרים הכלואים בתוך כלובי המיינסטרים יוכלו לראות אותנו ולהצטרף אלינו בדחייה מוחלטת של העולם הישן וכל החרא שלו. הבה נעשה מהקהילות שלנו משהו גדול יותר ממה שהן. הבה נעשה אותן יותר פתוחות ויותר מסוגלות להציע אמצעי-תמיכה, כדי שאנשים אחרים באמת יוכלו להצטרף אלינו.

המערכת בה אנו חיים מציעה רק משחקי מפסידנים: תחרות כלכלית במקום שיתוף-פעולה, תחרות פופולאריות במקום קהילה, המאבק להתאים לנורמות חברתיות במקום לרדוף אחר חלומותינו האישיים. הסיבה בגללה אנו עובדים למען משהו טוב יותר היא שכולם מפסידים במשחקים האלה - אז מדוע להשתתף בהם? עלינו ליצור משחקים חדשים, משמחים ומרגשים יותר, שיחליפו את הישנים. הבה לא ננסה לנצח אותם במשחקים שלהם, אלא נגרום להם להצטרף אלינו במשחקים שלנו!

קריימת'ינק - הראלדו

ראשי /// יש הבדל /// תוכן העניינים /// בארץ המתים /// יש עולם סמוי /// דימוי המציאות /// לפעול בתוך המערכת /// טלויזיה /// הצד החזק שלנו /// תלוי בנו /// אנחנו נעזור לך


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402