המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר


מפותים על-ידי דימוי המציאות

מאת ניטשה גווארה

לגירסה האנגלית

תורגם על-ידי עדי שניידר
adishna@yahoo.com

בתור ילד קטן, כשעיינתי בדפי המגאזינים נהגתי לחשוב שחייב להיות עולם קסום איפה-שהוא, שם הכול נראה - והיה - מושלם. יכולתי לראות תמונות מממנו בדפים האלה, אוויר אפוף עשן בחדרים בעלי אור מעומעם, מלא דרמה בזמן שהדוגמניות הצעירות מתהלכות בבגדי מעצבים. שם זה המקום למצוא ריגוש והרפתקה, כך חשבתי, בעולם בו כל חדר מעוצב בצורה מושלמת, בו כל ארון בגדים נבחר ומותאם בעדינות, נועזות ופקחות. הייתי נחוש בדעתי שיהיו לי חיים הרפתקניים משלי. החלטתי תיכף ומיד לחפש אחר הנשים והחדרים הללו. ולמרות שמאז הספקתי לגלות שרומנטיקה והתרגשות הולכים לעתים נדירות יד ביד עם הדימויים שלהם המוצגים לנו - בדרך כלל ההפך הוא הנכון, ניתן למצוא את הרפתקה זו ניתן למצוא בדיוק היכן שאין זמן או אנרגיה לתחזק את המראה החיצוני - אני עדיין תופס את עצמי מדי פעם חושב שהכול יהיה מושלם לו רק אגור בבקתת עץ ציורית עם שטיחים תואמים.

לא חשוב מה כל אחד מאתנו מחפש, כולנו נוטים לרדוף אחר תשוקותינו באמצעות רדיפה אחר דימויים: סמלים של הדברים בהם אנו חושקים. אנחנו קונים מעילי עור כשאנחנו רוצים מרד וסכנה. אנחנו רוכשים מכוניות מהירות לא כדי לנסוע מהר, אלא כדי לכבוש מחדש את נעורינו. כשאנחנו רוצים מהפכה עולמית אנחנו קונים מגאזינים פוליטיים או סטיקרים לאוטו. איכשהו אנחנו מניחים שאם אך יהיה לנו את כל הציוד הנכון חיינו יהיו מושלמים. וכשאנו מתכננים את חיינו, אנו עושים זאת לעתים קרובות על-פי דימוי מסויים, דפוס התנהגות שהוצג בפנינו: היפי, איש עסקים, עקרת בית, פאנקיסט.

מדוע אנו מייחסים חשיבות כה רבה לדימויים, במקום להתרכז במציאות, בחיינו ורגשותינו עצמם? אחת הסיבות שדימויים תפסו מקום כה מרכזי בחברה שלנו היא שדימויים, בניגוד לפעילות, קל למכור. פרסום ושיווק, המתוכננים לקשט ולעטוף מוצרים בערכים סמליים שימשכו צרכנים, שינו את התרבות שלנו. תאגידים הפיצו במשך שנים את התעמולה שלהם, המתוכננת לגרום לנו להאמין בכוחות הקסומים של מוצריהם: דאודורנט מביע פופולריות, משקאות קלים מביעים נעורים ומרץ, ג'ינס מביע מיניות. בעבודות שלנו, אנחנו ממירים את הזמן, האנרגיה והיצירתיות שלנו ביכולת לקנות את הסמלים הללו - ואנו ממשיכים לקנות אותם, מכיוון ששום כמות של סיגריות לא יכולה באמת לספק מישהו. מלבד מלספק את צרכינו, מוצרים אלו גם משכפלים אותם: מאחר שבמטרה להשיג אותם עלינו למכור חלקים מהחיים שלנו. אנחנו ממשיכים ללכת אחורה, משום שאנחנו לא מכירים כיוון אחר, מקווים שהמוצר החדש (ספרי עזרה עצמית, תקליטי פאנק רוק, אותה חופשה עם בקתת העץ והשטיחים התואמים) יהיו הדבר שיתקן הכול.

אנחנו משתכנעים בקלות לרדוף אחר דימויים האלה משום שזה פשוט קל יותר לשנות את התפאורה מסביבך מאשר את חייך. כמה פשוט וכמה קל היה אם היינו יכולים לעשות את חיינו מושלמים רק על-ידי קניית כל המוצרים הנכונים! אין צורך בהשתתפות. הדימוי בא להמחיש את כל הדברים בהם אתה חושק, ואתה מבזבז את כל הזמן והאנרגיה שלך בניסיון להבין את כל הפרטים (איש הבוהמיה מנסה למצוא את הכומתה השחורה המושלמת ואת ספרי השירה המתאימים. נער הקולג' צריך להיראות עם החברים הנכונים, במסיבות הנכונות, לשתות את הבירה הנכונה וללבוש את החולצה המתאימה) במקום פשוט לרדוף אחר הרצונות עצמם - משום שברור שהרבה יותר קל לזהות את עצמך עם דימוי מפוברק מאשר לזהות בדיוק מה אתה רוצה מהחיים. אך אם אתה באמת רוצה הרפתקה, מעיל ציד אוסטרלי לא יספיק, ואם אתה רוצה רומנטיקה אמיתית, ארוחה וסרט עם הבחורה הפופולארית ביותר בבית-ספר אולי לא יספיקו.

מוקסמים כפי שאנחנו מהדימויים, הערכים שלנו החלו לנוע סביב עולם אותו לא נחווה לעולם. אין שום דרך המובילה לתוך דפי המגאזין, אין שום דרך להיות או להתנהג כאב טיפוס של הפאנקיסט או המנהל המושלם. אנחנו "לכודים" בעולם האמיתי. לתמיד. ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לחפש חיים בתמונות, באפנה ובמחזות שונים, כל דבר שאנחנו יכולים לאסוף אותו או לצפות בו - במקום לעשות אותו.

אנו מחפשים אחר חיים בדימוי החיים

מתבוננים מהצד



הדבר המסקרן בראווה (spectacle) הוא כיצד היא משתקת את המתבונן: בדיוק כמו הדימוי, היא מרכזת את תשומת לבם, ערכיהם ולבסוף את חייהם סביב משהו הקיים מחוץ לעצמם. היא שומרת שיהיו עסוקים מבלי לעשות אותם פעילים, היא גורמת להם להרגיש מעורבים מבלי לתת להם שליטה. אתה יכול בוודאי לחשוב על אלפי דוגמאות לתהליך זה: תוכניות טלוויזיה, סרטי פעולה, מגאזינים המדווחים על חיי הזוהר של המפורסמים, צופי ספורט, "דמוקרטיה" ייצוגית והכנסייה הקתולית.

הראווה גם מבודדת את האנשים אותם היא מרתקת. רבים מאיתנו יודעים יותר על דמויות פיקטיביות מקומדיות מצבים יותר מאשר על החיים והאהבות של שכנינו - משום שאפילו כשאנו מדברים איתם, זה על תוכניות טלוויזיה, חדשות ומזג האוויר. כך החוויות והמידע שאנו חולקים כמתבוננים בתקשורת ההמונים משמשת להפרדה בינינו לאחרים. אותו הדבר לגבי משחק כדורגל חשוב: כל הצופים מהספסלים הם אף-אחד, מבלי להתחשב במי שהם באמת. הם אולי יושבים אחד ליד השני, אך כל העיניים מרוכזות במגרש. אם הם מדברים אחד לשני, זה כמעט אף פעם לא אחד על השני, אלא על המשחק המוצג לפניהם. ולמרות שאוהדי כדורגל לא יכולים להשתתף באירועי המשחק בו הם צופים, או להשפיע עליו בצורה ניכרת, הם מייחסים להם חשיבות עליונה ומקשרים את צרכיהם ותשוקותיהם לתוצאת המשחק בצורה בלתי רגילה. במקום לרכז את תשומת לבם בדברים להם יש השפעה אמיתית על תשוקותיהם, הם בונים את תשוקתיהם מחדש, כך ש יסבבו סביב דברים להם הם שמים לב. שפתם אפילו מכילה את הישגי הקבוצה איתה הם מזדהים: "הבקענו שער!" "ניצחנו!", כך האוהדים צועקים מהמושבים באיצטדיון ומהספות בבית.

זה עומד בסתירה מוחלטת לדרך בה אנשים מדברים על מה שקורה בערים ובקהילות שלהם. "הם בונים כביש ראשי חדש", אנו אומרים על שינויים המתרחשים בשכונה שלנו. "מה הם עוד יצליחו להמציא?", אנו אומרים על התקדמות האחרונה במדע. השפה שלנו מגלה שאנו חושבים על עצמנו כצופים בתוך החברה שלנו. אך זה לא "הם", האנשים המסתוריים האחרים, שעשו את העולם כפי שהוא - זה אנחנו, האנושות בעצמה. שום קבוצה קטנה של מדענים, מתכנני ערים ופקידים עשירים יכלה לעשות את כל העבודה, התכנון והארגון שנדרשו לנו לשינוי העולם הזה. זה דרש, ועדיין דורש, עבודה משותפת. אנו אלה שעושים זאת, כל יום. ולמרות זאת, רבים מאתנו עדיין מרגישים שיש להם יותר שליטה על משחק כדורגל מאשר השליטה שיכולה להיות לנו על ערינו, עבודותינו ואפילו חיים.

ייתכן שנצליח יותר במרדף אחר האושר שלנו אם נתחיל לנסות להשתתף באמת. במקום לנסות להתאים את עצמנו לדימויים, אנו יכולים לנסות חוויות מרגשות ומתגמלות. משום שאושר לא נקבע על-פי מה שיש לך או כיצד אתה נראה, אלא על-פי מה שאתה עושה וכיצד אתה מרגיש. במקום לקבל את תפקיד הצופים הפאסיביים בספורט, בחברה ובחיים, על כל אחד מאתנו להבין כיצד אנו יכולים לשחק תפקיד פעיל ביצירת העולם הנמצא סביבנו ובתוכנו. אולי יום אחד נוכל לבנות חברה חדשה בה כולנו נהיה מעורבים יחד בקבלת ההחלטות המשפיעות על החיים שאנו מנהלים. אז נוכל באמת לבחור את היעוד שלנו, במקום להרגיש חסרי אונים ומחוץ לעניינים.

מה הטעם בלעשות משהו אם אף אחד לא צופה?

כולנו רוצים להיות מפורסמים, להיראות, קפואים, מונצחים על-ידי התקשורת, משום שהגענו למצב בו אנו סומכים יותר על מה שאנו רואים מאשר על מה שאנו באמת עושים. איכשהו הצלחנו להפוך את הכל, ודימויים נראים לנו יותר אמיתיים מן החוויות עצמן. כדי לדעת שאנו קיימים באמת, שאנו חשובים באמת, עלינו לראות רוחות של עצמנו מונצחות בתמונות, בתוכניות טלוויזיה וקלטות וידאו, בעיני הציבור.

וכשאתה יוצא לחופשה, מה אתה רואה? המוני תיירים עם מצלמות וידאו מוברגות לפניהם, כאילו הם מנסים לשאוב את כל העולם האמיתי לתוך העולם הדו-מימדי של התמונות, מבזבזים את ה"זמן החופשי" שלהם בהתבוננות על העולם דרך עדשות זכוכית זעירות. כמובן, הפיכת כל מה שאנו יכולים לחוות עם כל חמשת חושינו למידע מוקלט בו אפשר להתבונן רק מרחוק, מנותקים, נותן לנו את האשליה שיש לנו שליטה על חיינו: אנו יכולים להריצם קדימה ואחורה שוב ושוב, עד שהכל נראה מגוחך. אך אילו מן חיים אילו?

"מה הטעם בלצפות במשהו אם אף אחד לא עושה כלום?"



קריימת'ינק - הראלדו

ראשי /// יש הבדל /// תוכן העניינים /// בארץ המתים /// יש עולם סמוי /// דימוי המציאות /// לפעול בתוך המערכת /// טלויזיה /// הצד החזק שלנו /// תלוי בנו /// אנחנו נעזור לך


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402