המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
איי.ג'יי בייקר

אידיאולוגיות

מתוך 'החירותן' (אוסטרליה, האגודה החירותנית של אוניברסיטת סידני) גיליון מס. 2, ספטמבר 1958

תרגום: יאיר חילו


המילה 'אידיאולוגיה' הוטבעה בסביבות 1797, כדי לציין פשוט את 'מדע הרעיונות', וקיבלה משמעות פוליטית כשנפוליון התייחס בבוז אל אידיאליסטים ורפורמרים פוליטיים כ-'אידיאולוגים'. במובן זה היא נלקחה והורחבה ע"י מרקס; אבל למרות שהיום 'אידיאולוגיה' ו-'אידיאולוגי' הם מושגים פוליטיים אופנתיים, במידה רבה בגלל מרקס, השימוש הנוכחי בהם מתעלם מן המיוחד והמוגדר בתיאוריה שלו על אידיאולוגיות. תיאוריה זו נזנחה כמעט לגמרי גם ע"י פרשני המרקסיזם. (1) לכן כדי להיזכר בתיאוריה של מרקס ולהראות איך השקפה כללית והגיונית על אידיאולוגיות צומחת מתוך מחקר ביקורתי עליהן.

I.

אצל מרקס אידיאולוגיות מופיעות לראשונה בטענתו שהרעיונות השליטים בכל תקופה הם ביטוי התנאים החומריים של המעמד השליט. לכל מעמד נאמר כי יש לו את האידיאולוגיה המתאימה, כך שהמאבק המעמדי מלווה בקרב אידיאולוגיות מקביל. בפיסקה מפורסמת מרקס אומר: "סכום כל יחסי הייצור מהווה את המבנה הכלכלי של החברה, מבנה היסוד האמיתי, עליו בנויים מבני-על משפטיים ופוליטיים ואליו מתאימות צורות ברורות של תודעות חברתיות. אופן הייצור של החיים החברתיים קובע את הלך החיים האינטלקטואליים, הפוליטיים והחברתיים בכלל. זוהי אינה הכרתם של בני-אדם שקובעת את הווייתם, אלא להפך, הוויתם החברתית שקובעת את הכרתם." (2) זהו הבסיס להצהרות שונות על אידיאולוגיה כמו זאתי: "אם בכל אידיאולוגיה בני-אדם ונסיבות-חייהם מופיעים באופן מהופך כמו בקמרה אובסקורה, אם הלך החיים ההיסטורי נראה נובע מהלך החיים הפיסי, הדבר משול להיפוך אובייקטים על רשתית העין." "מוסר, דת, מטאפיסיקה, כל שאר צורת ההכרה האידיאולוגיות, מחזיקות במראית עין של עצמאות." (3)

עד כאן אידיאולוגיות, כרעיונות או כמערכות של רעיונות התלויים בתנאים הכלכליים החומריים, רק נספחות לתיאוריה של מרקס על מטריאליזם היסטורי. (תיאוריה זו לא תועלה כאן לדיון; יש לציין רק בהתאמה לביקורות דומות שמטריאליזם היסטורי, אם מתקבל מילה במילה, מוביל לטעויות לוגיות סיבתיות של מוניזם [תורת האחדות בבריאה; ההשקפה לפיה יש מקור יחיד לכל התופעות בעולם - המתרגם], ומנסה שלא כדין להפחית לגורמים כלכליים גורמים שווים אחרים כמו פעילויות פוליטיות, מנהלתיות ומדעיות.) אם זה כל מה שמרקס התכוון, אין מסר נוסף המועבר מדיבור על 'אידיאולוגיות' במקום 'אידיאות/רעיונות'. אבל מה שלפי מרקס הוא יחודי לאידיאולוגיה, מה שהופך אותה ליותר מהשלכה תלויה של התנאים הכלכליים, זה שהיא בהכרח רעיון, תיאוריה או פילוסופיה כוזבים או מסולפים, רעיון אשר מעמיד פנים להיות משהו אחר ממה שהוא. בכל אופן, אפילו כשמרקס מדבר בדרך זו, עלינו להבדיל בין מה שהוא רק הד של המטריאליזם ההיסטורי שלו ובין מה שלא. בדרך כלל לא שמים לב שיש אי-בהירות בהתייחסות של מרקס לאידיאולוגיות כאשליות או כרעיונות שמסתירים את תוכנם האמיתי. רעיון או אמונה עשויים להיות כוזבים או מסולפים בגלל שהם כוללים את השגיאה הכללית (בעיני מרקס) של הכחשת המטריאליזם ההיסטורי; כלומר, בגלל שהם נתפסים כאילו הם אמיתיים כשלעצמם או שיש להם תפקיד סיבתי מנותק מן הכוחות הכלכליים. ראו הצהרתו של אנגלס כי אידיאולוגיה היא "התעסקות במחשבות כאילו הן ישויות עצמאיות, המתפתחות לבדן וכפופות רק לחוקים שלהן". (4) אבל כשמרקס מתייחס, למשל, אל המושגים האריסטוקרטיים של כבוד ונאמנות ואל המושגים הבורגניים של חופש ושוויון כדוגמאות לאידיאולוגיה, הוא מרמז שאידיאולוגיות, בניגוד לרעיונות אחרים, הן מעוותות או נתונות לאשליות בדרך מסויימת; הן מופיעות כדי להצהיר או לתמוך בדברים מסויימים מאוד, כאשר מה שהן באמת עושות זה לתמוך בדברים מסויימים אחרים. זאתי אשליה מהסוג הזה ש-'האידיאולוגיה הגרמנית' מדגיש. "אידיאולוגים פעילים, מעוררי רעיונות, אשר שכלול עד שלמות את האשליה של המעמד לגבי עצמו הוא מקור פרנסתם העיקרי." "כל מעמד חדש ששם את עצמו במקומו של המעמד ששלט לפניו, נאלץ, אך ורק על-מנת להגיע אל יעדו, להציג את האינטרסים שלו כהאינטרס המשותף לכל הפרטים המרכיבים את החברה, הלובש את הצורה האידיאלית." "בעוד שבחיים הרגילים כל חנווני מסוגל להבדיל היטב בין מה שמישהו טוען להיות ובין מה שהוא באמת, ההיסטוריונים שלנו אפילו לא זכו עדיין בתובנה טריוויאלית זו. הם תופסים כל תקופה במילותיה ומאמינים שכל דבר שאמרה ודימיינה לגבי עצמה הוא נכון.

יש לשים דגש על ההבדל בין 'רעיונות' ובין 'אידיאולוגיות' על-מנת שיהיה ניתן לעסוק באי-הבהירויות שמופיעות במרקסיזם בנוגע לסטטוס של המדע והסטטוס של רעיונות פרולטריים. שתי השאלות באות ביחד בגלל טענת המרקסיזם לגבי עצמו כ-'סוציאליזם מדעי' להיות גם מדע וגם הביטוי לאינטרסים ועמדות פרולטריים.

כל המדע לפעמים משתמע על-ידי מרקסיסטים להיות אידיאולוגיה, כשהם מתעקשים על התיאוריה שלהם על אמת יחסית. לפיכך, לאף השקפה, כולל ההשפקה המרקסיסטית עצמה, אין אמת אובייקטיבית או מוחלטת; כל השקפה (בתור 'מבנה-על') היא יחסית לתנאים החברתיים השכיחים בזמן בו היא מוצגת. ישנו וויכוח מסויים האם מרקס בכל זמן התכוון שהדבר נכון להשקפות לא-חברתיות ולכן למדעי הטבע: תצפיות מוזרות על הדיאליקטיקה של הטבע בהחלט רומזות שיש פיסיקה בורגנית, מתמטיקה בורגנית, וכן הלאה, אבל הועלתה הטענה (למשל ע"י סידני הוק) שזה היה מעוף דימיונו של אנגלס אבל לא של מרקס. בהשאירנו וויכוח זה בצד, אם נתחום את עצמו למדעי החברה, למבנה-העל הפשוט ולתפיסת האמת היחסית, נגיע למסקנה שכל תיאוריה חברתית או מדע חברתי הם מעמדיים, כך שאין שוני בהתייחסות לאמת בין מרקסיזם ובין השקפות חברתיות אחרות; כולן יחסיות וצורות של אידיאולוגיה. למרות זאת, בכל אופן, מרקס כילה זמן רב בלהראות את האופי הלא-מדעי או הכוזב של התפיסות הבורגניות (למשל, תפיסות כלכליות) וזה הוביל אותו להצהרה המצוטטת תכופות: "אם השתנות היסוד הכלכלי כל מבנה-העל העצום משתנה פחות או יותר במהירות. כאשר מתייחסים לכאלו תמורות, יש להבחין בין התמורות החומריות של התנאים הכלכליים של הייצור, אשר נקבעים בדיוק של מדעי הטבע, ובין תמורות משפטיות, פוליטיות, אסטתיות או פילוסופיות - בקצרה, צורות אידיאולוגיות בהן אנשים נעשים מודעים לקונפליקט זה ולוקחים בו חלק." (5) ההשלכות הברורות כאן הן שהמחקר של תנאים חברתיים (כמו גם זה של מדעי הטבע) יכול להיות מדוייק ונכון, בניגוד לתפיסה הפשטנית שרעיונות = מבני-על; נרמז כי למרות שלמחקר התנאים החברתיים יש בעצמו תנאים חברתיים, הוא אינו חייב, בניגוד לאידיאולוגיה, להיות מעוות על-ידי התנאים האלה ויכול לגלות אמיתות כנות או אובייקטיביות.

אותם סייגים על מודל מבנה-העל הובילו את מרקס להתייחס לרעיונות או עמדות של מעמד העובדים כלא שוות-מדרגה לאלה של מעמדות אחרים. את הניגוד הזה הוא ואנגלס סימנו בשמירת 'אידיאולוגיה' כתווית מבזה לעמדות של מעמדות אחרים. אבל עלינו להבחין שבכך הם שונים מלנין וקומוניסטים מאוחרים יותר, אשר דיברו בחופשיות על 'האידיאולוגיה הפרולטרית'. למשל, לנין, בהדגשתו את הצורך באבנגרד פרולטרי, אמר "הם נכשלים להבין שהאידיאולוג ראוי לשמו רק כאשר הוא צועד בראש התנועה הספונטנית", וכן השתמש ב-'אידיאולוגים פרולטריים' באופן אוהד; באומרו כי "בחברה הקרועה על-ידי סתירות מעמדיות לא יכולה להיות אידיאולוגיה חוץ-מעמדית או על-מעמדית", הוא גם הכחיש את מה שהוא סממן עיקרי לאידיאולוגיות לפי מרקס - להתיימר לדבר בשם כל המעמדות. אין ספק שזהו בחלקו רק הבדל טרמינולוגי, אבל אפילו כך, לשימוש של מרקס במילה היה יותר תוכן והוא היותר מוצדק, מאחר והשימוש ב-'אידיאולוגיה' על-ידי לנין ויורשיו (כמו גם על-ידי העיתונאים והדוברים הפוליטיים שלנו) שוללים מן המילה את השימוש המסויים של מרקס בהנגידו ביטויים אידיאולוגיים ולא-אידיאולוגיים של השקפות ועמדות חברתיות.

II.

נתעקש, אם כן, יחד עם מרקס, על ההבחנה בין אידיאולוגיה ולא-אידיאולוגיה. אנחנו עשויים, בכל אופן, עדיין לבקר את הטיפול ברעיונות ועמדות פרולטריות כשונות בטבען מאלה של מעמדות אחרים. מה שמוצע כאמירה ברורה על ההבדל, שהרעיונות של מעמד העובדים הם מבנה-העל שמשקף במדויק את המבנה הכלכלי הבא של החברה, בעוד הרעיונות של הבורגנות הם בהכרח השתקפויות מעוותות ואידיאולוגיות, מוכיח קושי לצאת מסבך המטאפיסיקה ההגליאנית שהמרקסיזם נשאר בתוכו. ההבחנה בין השתקפויות מדוייקות ומעוותות, יחד עם ההבחנות בין אמת ואשליה ובין אינטרסים או יעדים מודעים ולא מודעים, קשורים הדוקות לתיאוריה של מרקס על 'הסתירות של הקפיטליזם' ואי-הנמנעות של סוציאליזם. ההשקפה היא שמאחר שהמעמד הקפיטליסטי מעצם מטבעו אינו תואם את ההתפתחויות הפוליטיות הממשמשות ובאות, הוא יכול להחזיק רק בהכרה כוזבת על החברה, בעוד שהפרולטריון בהתקדמות הכרתו בדרך לא מעוותת (או אפיל בכך שהוא זה דרכו החברה נעשית מודעת לעצמה), למעשה, מחיש שינויים העומדים בקנה מידה אחת עם האינטרסים שלו. דוגמה לסוג זה של טיעונים ניתנת במושג של ניכור-עצמי שמרקס לקח מהגל. בטענו כי רכוש-פרטי והפרולטריון הם סותרים מטבעם, מרקס אמר: "מעמד בעלי הרכוש ומעמד הפרולטרים מייצגים את אותו ניכור-עצמי אנושי. אבל הקודם מוצא בניכור-עצמי שלו את אישורו ואת טובתו, את כוחו שלו: יש בתוכו מראית-עין של קיום אנושי. מעמד הפרולטרים מרגיש מחוסל בניכור-עצמי שלו: הוא רואה בו את חוסר-כוחו ואת המציאות של קיום לא אנושי." הוא ממשיך וטוען שהניכור-עצמי של הפרולטריון בהכרח יוכרע. "רכוש פרטי מניע עצמו בתנועתו הכלכלית לקראת ביטולו, אם כי רק באמצעות התפתחות שלא תלויה בו, אליה הוא לא מודע ושמתרחשת נגד רצונו, מעצם טבע הדברים; הואיל והוא מייצר את הפרולטריון כפרולטריון, ההכרה הדלה לדלות הרוחנית והפיסית שלו, הכרת הדה-הומיניזציה לדה-הומוניזציה שלו, ולכן, את ביטולו-העצמי. הפרולטריון מבצע את גזר הדין שרכוש פרטי גוזר על עצמו בהולידו את הפרולטריון." (6) מבלי לדון בשאלות נאות כמו האם למושגים כמו ניכור-עצמי ותודעה-עצמית יש איזשהו תוכן עובדתי כשהם מיושמים על מעמדות, זה ברור שההבחנות האלה תלויות בשתי הנחות: (א) שהחברה משתנה בהכרח במבנה הכלכלי לקראת סוציאליזם. ו(ב) שהמבנה הממשמש ובא הוא קנה-המידה למציאותיות או חוסר המציאותיות של השקפתו של מעמד. אבל הנחות אלה עומדות רק אם אנחנו מקבלים ככתבו את התיאוריה על הסתירות של הקפיטליזם ולכן עושים את השגיאה הקטגורית באמונה שיכולות להיות סתירות לוגיות בין דברים. נניח במקום שאנחנו מפרשים את התיאוריה הזו כהתייחסות לעימות חברתי בין כוחות אמיתיים במידה שווה. מכאן נובע, כמובן, שאם הפרולטריון מנצח הבורגנות תסבול ולהפך, אבל אין בכך דבר כדי להראות שמעמד אחד הוא יותר או פחות מנוכר מעצמו, או נתון לאשליות לגבי 'האינטרס האמיתי' שלו יותר מהאחר.

אם אנחנו נוהגים בהשקפה המרקסיסטית, לא כמערכת של אמיתות חיוניות, אלא כתיאור אמפירי של סיטואציות חברתיות, אנחנו עשויים לנסח מחדש את ההבחנה של מרקס בין התחזית של הפרולטריון ואלה של מעמדות אחרים כלהלן: אידיאולוגיה הייתה ליווי מוסיקלי הכרחי לכל המעמדות השליטים ומהפכניים הקודמים. במקרה של בעלי-עבדים, פיאודליסטים והבורגנות, העמדות החברתיות והפוליטיות המוצהרות שלהם, התיאוריות המשפטיות והאתיות שלהם, הפילוסופיות והדתות שלהם, כולם היו תחפושת אידיאולוגית לדרישות חברתיות באינטרס של המעמד שלהם. בלא אידיאולוגיה הבורגנות, למשל, לא יכלה לגייס מספיק תמיכה כדי להשליך את המערכת הפיאודלית או להישאר בשלטון. אבל מעמד העובדים יכול להצליח במאבקו המהפכני במעמד הקפיטליסטי השליט מבלי להסתיר את יעדיו ואת האינטרסים האמיתיים שלו באמצעות אידיאולוגיה. הוא יכול לעשות זאת (אולי) בגלל שהקיום של כל כך הרבה פרולטרים פוטר את הצורך בעזרתם של מעמדות אחרים בהשגת הכוח, ובגלל שהכלכלה שהוא שואף אליה לא תכיל מעמדות שיהיו מנוצלים ולכן מפוייסים באמצעות אידיאולוגיה.

התמונה של סוף האידיאולוגיה, בכל אופן, מתעלמת מן המציאות ההיסטורית. מלבד הביקורות על המושג של חברה אל-מעמדית, שהוא בעצמו חלק מאידיאולוגיה מנחמת, הנבואה שפרולטריון לא מפולג ישחרר עצמו באופן רציונלי שוכחת שהפרולטריון ידרוש מנהיגים או משחררים שיש להם, או שיהיו להם עם תפיסת כוח המדינה, אינטרסים מסויימים ואידיאולוגיות מלוות משלהם. הדוגמאות הזמינות מאז ימיו של מרקס למהפכות מצליחות שנעשו בשמו של הפרולטריון מראות שהייתה התמשכות גדולה של אידיאולוגיה. בתוך ארצות קומוניסטיות ההבחנה בקבוצות לפי הכוח, הסטטוס והיתרון הכלכלי שהן מחזיקות לווה (כמו בארצות קפיטליסטיות מתמשכות) באמונות אידיאולוגיות שהסוו את האפליה לטובתן של קבוצות שליטות על חשבון אלא שהמשיכו להישלט. זאתי תוצאה שבקלות ניתן היה לצפות מראש כפי שמצביעה בברור ההצהרה הלא מוגבלת הבאה של מרקס על מה קורה כאשר מעמד שליט אחד מחליף אחר:

"כל מעמד חדש ששם את עצמו במקומו של המעמד ששלט לפניו, נאלץ, אך ורק על-מנת להגיע אל יעדו, להציג את האינטרסים שלו כהאינטרס המשותף לכל הפרטים המרכיבים את החברה, הלובש את הצורה האידיאלית: הוא ייתן לרעיונותיו את הצורה של אוניברסליוּת, ויציג אותם בתור הרעיונות הרציונליים, האוניברסליים התקפים היחידים. המעמד שעשה מהפכה מופיע מלכתחילה, רק בגלל שהוא מנוגד למעמד, לא כמעמד אלא כנציג של כל החברה; הוא מופיע בתור המעמד של כל החברה המתעמת מול המעמד השליט היחיד. הוא יכול לעשות זאת מכיוון ש, בתור התחלה, האינטרס שלו באמת יותר קשור לאינטרס המשותף לכל שאר המעמדות הלא שליטים, בגלל שתחת לחץ הנסיבות האינטרס שלו עדיין לא היה מסוגל להתפתח כאינטרס פרטיקולרי של מעמד פרטיקולרי. הניצחון שלו, אם כן, מועיל לפרטים רבים ממעמדות אחרים שאינם זוכים בעמדה דומיננטית, אבל רק כל עוד הוא שם את הפרטים האלו בעמדה שתעלה אותם למעמד השליט. כאשר המהפכה הצרפתית השליכה את כוח האריסטוקרטיה, היא בכך עשתה זאת אפשרי להרבה פרולטרים להעלות עצמם מעל הפרולטריון, אבל רק לרמה כזאת שהם יעשו בורגנים." (האידיאולוגיה הגרמנית)

אבל מרקס שכח את כל זה כשהוא כשהתחיל לדבר על מהפכה פרולטרית, עם התוצאה האירונית שהכתבים שלו עצמו מספקים את אוצר המילים והמושגים לאידיאולוגיה של מעמד חדש של מנהלים ופקידי מדינה. מסיבה זו לנין צדק, אחרי הכל, אבל לא ביודעין, כאשר דיבר על 'אידיאולוגיה פרולטרית'.

III.

בבניה מחדש של התיאוריה של מרקס, אנחנו צריכים ראשית לענות על אישום שנעשה לפעמים נגד כל ההתייחסות לאידיאולוגיות, דהיינו, שהיא באמת מפתחת argumentum ad hominum, מאחר והיא מחליפה דיון שקול על השקפות ועמדות בהתקפה על מניעים. אייג'. בי. אקטון, למשל, מציע זאת בזהירות כשהוא אומר: "הסרת המסכות מאידיאולוגיות, במובן של הצגת האינטרסים המעמדיים שמקדמים אותן, היא במקומה כשהאמונה שהן בכך מותרות בלא מסכה כבר נגלתה ככוזבת. לכן, די בנפרד משאלות של נימוסים טובים שעשויים להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן, אף משתתף בשיח אינו רשאי להתייחס למניעים של יריבו, אלא אם כן הטיעונים שיריבו השתמש בהם הובסו באמצעות דיון." זוהי הערה מבורכת על ההיגיון של המרקסיסטים עצמם, רבים מהם בקביעות התחמקו מסוגייות באמצעות פניות מבלבלות למניעים או למוצא המעמדי בביקורת על אמונות. אף על פי כן, זה קל מספיק להבחין ביקורת לוגית מתיאוריה חברתית, ועלינו להטעים מה שאקטון לא הטעים, שכתרומה העומדת בפני עצמה לתיאוריה חברתית, מחקר האידיאולוגיות הוא בדיוק מחקר המניעים, או במידת-מה הסיבות החברתיות, להצגתן של השקפות מסוימות. לא כל מחקרי האדם הם argumenta ad hominem; אנחנו עשויים לבקר אמונות, אבל אנחנו עשויים גם באופן נפרד לחקור את המניעים שיש לאנשים להחזיק באמונותיהם (אקטון מטשטש את זה וכנראה חושב שהעניין העיקרי או היחידי שלנו הוא בדיון, כשהוא מדבר על היותנו רשאים להתייחס למניעים רק תחת תנאים מסויימים). אלה שתי פרוצדורות נפרדות, שתיהן למעשה מופעלות כאשר אנחנו מתייגים אמונות כ-'אידיאולוגיות'. מצד אחד (למרות שזאתי אינה מטרת עיתון זה), אנחנו יכולים להציג ביקורות פילוסופיות על האמונות עצמן; אם להזכיר נבחנים ברורים, פעמים רבות טענו הוגים ריאליסטים שתורות המפתח של דת, אתיקה מסורתית ופילוסופיה פוליטית, יחד עם זאת של המטריאליזם הדיאלקטי, (בנוסף לכך שהן כוללות מגוון נוסחאות לא עקביות) נתפסות באופן שטחי, או שהן כוזבות, או יותר לעניינו, אבסורדיות מבחינה לוגית. מן הצד השני, בתור תלמידי החברה אנחנו עשויים ללמוד את המקורות החברתיים והתפקודים של אמונות אידיאולוגיות ולנסות להתיר את הבעיה של למה הן כל כך נפוצות ומשפיעות פוליטית.

מה שאנחנו יכולים להוציא מהסבך מתיאורו של מרקס על אמונות מעמדיות, במיוחד אמונות בורגניות, היא תיאוריה של אידיאולוגיות שניתן להכליל כך שתיקח הרבה יותר מאמונות 'מעמדיות'. זאת מאחר שיש להטעים כי הקטגוריות המעמדיות הקשיחות של מרקס (מוגבלות כפי שהן לחלוקות כלכליות) לא עושות צדק למגוון הקונפליקטים החברתיים, אפילו אם מעמד חדש של ביורוקרטים או מנהלים מוסף לתוכן. ישנם גוונים חשובים בתוך 'הבורגנות' ו-'מעמד העובדים', כמו גם בתוך 'ביורוקרטים', ומה שמתגלה כאותו הדבר - ישנם בתוך החברה קבוצות וארגונים רבים (כולל קבוצות שונות וצורות פעילות מתחרות שונות בתוך הארגונים והקבוצות השונות) אשר חותכים דרך הקטגוריות המעמדיות. כתוצאה, עלינו לדבר במתינות על אידיאולוגיות מעמדיות ולזהות את התפקיד ההרבה יותר מסועף של אידיאולוגיות בחברה. עלינו לזהות שבנוסף לאידיאולוגיות רחבות כמו אידיאולוגיות לאומיות, מעמדיות ודתיות, ישנן מערכות אמונה רבות שתוכנן ותפקודן החברתי הוא אידיאולוגי. ישנה, למשל, אידיאולוגיה יחודית לאיגוד מקצועי, אידיאולוגיה אקדמית יחודית; למומחים תעשייתיים, עו"דינים וקציני צבא, ולעניינו, גם לסוכני נדל"ן ולחובבי ספורט, יש בד"כ אידיאולוגיה מיוחדת משלהם; ויותר מכך, במקרה של כל אלו, בנוסף לאידיאולוגיה הטיפוסית או השכיחה, עשויות להיות אידיאולוגיות מתחרות או אידיאולוגיות מיעוט. ישנם, כמובן, הבדלים בעושר או בדלות הקונצפטואליים של האידיאולוגיות הללו: למרות שאידיאולוגיות יוצאות-דופן הן בד"כ נספחות במובן שהמושגים הראשיים שלהן מושאלים מאידיאולוגיות מבוססות-היטב, הן אידיאולוגיות נפרדות בגלל (להקדים את הדיון הבא) שמה שהן מסלפות או עושות לו רציונליזציה תלוי בסוג הארגון החברתי אליו הן קשורות. (באופן טבעי, מגוון אידיאולוגיות זה אינו ניתן לדיון או אפילו להמחשה במאמר הקצר הנוכחי; לעשות כך הוא בעצמם החלק העיקרי ממנו מורכבת הביקורת החירותנית היומיומית.)

להשקפות או האמונות שמרקס סימן כ-'אידיאולוגיה בורגנית' וכל שאר האידיאולוגיות יש דבר במשותף: אם נלקחות כמשמען, הן נועדו לדון, להצדיק או לתמוך בדברים מסויימים, אבל התפקיד החברתי המוסווה, הלא מודע שבאמת יש להן הוא לקדם אינטרסים חברתיים מסויימים אבל לא מוזכרים (ולחסום אינטרסים חברתיים מסויימים לא מוזכרים אחרים). הן 'מוסוות' משום שהן אינן ניסוחים גלויים, כלומר כאלה שבמפורש ובאופן חד-משמעי מעידים אילו אינטרסים מקודמים ולמה; הן 'לא מודעות' בגלל שהאנשים שמאמינים בהם לא מודעים לתפקודן האמיתי, המוסווה. זהו סוג התהליך שמרקס המחיש פעמים רבות; למשל, כשהתייחס לביטויים הרומאים הבלתי-הולמים שהמהפכנים הצרפתים התייחסו בהם אל עצמם: " קמיל דמולן, דנטה, רובספייר, סן-ז'וסט, נפוליון, הגיבורים כמו גם המפלגות וההמונים של המהפכה הצרפתית הישנה, ביצעו את המשימה של זמנם בתחפושות רומאיות ובניב רומאי, המשימה של הסרת הכבלים והקמת החברה הבורגנית המודרנית." (7); כאשר בדיון על המהפכה של 1848 הוא דיבר על החלפת "הכתובת 'חירות, שוויון, אחווה' במילים החד-משמעיות 'חיל-רגלים, חיל-פרשים, חיל תותחנים' "; או כשהתייחס לדת כאל "האופיום להמונים", כלומר כאל חומר מרדים לפצות אנשים על תסכוליהם (8); וכשדיבר על "המסת העולם הדתי וחשיפת יסודותיו החילוניים" ועל המשפחה הארצית בתור "הסוד של המשפחה הקדושה" (9). כפי שאנגלס סיכם את הדבר (למרות שהמשפט הראשון מעורפל) "אידיאולוגיה היא תהליך המבוצע ע"י הכביכול הוגה באופן מודע, זה נכון, אבל מתוך תודעה כוזבת. הכוחות המניעים האמיתיים שדוחפים אותו נשארים בלתי-ידועים עבורו; אחרת זה פשוט לא יהיה תהליך אידיאולוגי." (10)

ישנה אם כן הקבלה קרובה בין התיאור של מרקס לאידיאולוגיה וההסברים הפסיכולוגיים שהונהגו ע"י פרויד. מרקס מיקד את תשומת-ליבו על ניתוח התחום החברתי של מנגנונים דומים לאלו הפרוידניים כמו מניע לא-מודע, רציונליזציה, החלפה והדחקה. לפי פרויד, למשל, המניע לקו פעולה עשוי להיות רציונליזציה, כלומר הסיבה האמיתית אך הבלתי-קבילה מוחלפת בסיבה מדומת; או משאלה מודחקת, החסומה בכיוון אחד, עשויה לקבל מוצא מוסווה בכיוון אחר. באותו אופן, לפי מרקס, קבוצה חברתית, כמו הבורגנות הצרפתית של 1848, עשויה לעשות רציונליזציה למניעים של השימוש שלה בכפייה, או, כמו חברים מתוסכלים בכת דתית, עשויה למצוא באמונות מנחמות דרך חליפית לסיפוק משאלותיה החברתיות. במקרה של אידיאולוגיה, כמובן, מושגים ואמונות, באופן שונה מתסמינים נוירוטיים ומערכי חלומות, הם תוצאה של תהליכי העיוות. אבל זה שימושי להמחיש היווצרות מושגים אידיאולוגיים בסיוע אנלוגיה פרוידנית. במקביל לתיאור הפרוידני את החלימה ואת ההבחנה בין התכנים הגלויים והנסתרים של החלום, יש בפנינו סוג של פנטסיה חברתית או חלום, שמציגים את התוכן הגלוי של מושגים אידיאולוגיים, נתונים למורכבויות של עיבוד שני, כך שהם מופיעים כאידיאלים פוליטיים, ציווים מוסריים, אמונות דתיות, תפיסות של האינטרס הכללי בחברה, וכן הלאה. אבל התוכן הנסתר, הביאור, של החלימה האידיאולוגית הזו, מה שעוזר לגרות אותה ומה שהוא מספק חברתית (למרות שרק אופן חלקי) הם דרישות מחוברות לקרקע או משאלות שעולות תחת הנטל שבקיום החברתי. (החלק הקרוב ביותר בעבודתו של פרויד לזו של מרקס, והמחקר המפורט הטוב ביותר של אידיאולוגיה מסוימת, הוא מחקרו על דת 'עתיד האשליה'.)

חשוב להדגיש שהתהוותם של מושגים ואמונות אידיאולוגיים, מושפעים ממסורת ומרעיונות העבר ומופיעים בתגובה למתיחויות חברתיות פרטיקולריות, הוא תהליך לא מודע ולרוב איטי. התייחסותו של מרקס אל המאפיין המוסווה או המסולף של אידיאולוגיות הובנה פעמים רבות באופן שגוי כאילו הטענה היא שמניפולציה צינית וחסרת-יושר נהוגה בפוליטיקה ובכל מקום אחר, שזה עניין של ראשי התעשייה, פוליטיקאים, ביורוקרטים, קבוצות לחץ, וכל הלאה, שבכוונה תחילה מתיישבים כדי לדאוג לתעמולה מוצלחת להמונים הפתיים. אין ספק שתעמולה מחושבת, יחד עם הולכת שולל מכוונת, קרייריזם פוליטי ומודע, וכן הלאה, הם חלק בלתי-נפרד מן הפעילות הפוליטית והפעילויות הקשורות אליה, אבל זה רחוק מלהיות תפקידה של האידיאולוגיה. תעמולה פוליטית מכוונת, למשל, כמו פרסום מסחרי, יכולה להיבנות על חזרות, סילופים, השמטות ושקרים במצח נחושה, אבל הצלחתה בקנה מידה גדול דורשת: (א) קיומם של תעמלנים הלכודים בהשקפות שהם מציגים, המצויים בפעילויות החברתיות מתוכן ההשקפות נובעות (למשל הרציונליזציות האופייניות לרוב העיתונאים ולפעילי מפלגות פוליטיות) ו(ב)פנייה לדרישות או לתסכולים מסוימים הנובעים מן התנאים החברתיים הקיימים (במילים של אדולוס האקסלי: "התעמלן הוא אדם שחופר תעלה לנהר שכבר זורם. בארץ בה אין מים הוא חופר בכל מקרה"). למשל, כשהיטלר במיין קאמפף טען שבעזרת קמפיין תעמולתי בקנה מידה גדול מספיק המוני העם יכולים להאמין בכל דבר, הוא הניח את ההנחה השגויה שהתעמלנים פטורים מאידיאולוגיה ויכולים להתערב בחברה כרצונם; אבל למעשה, ההצלחה של התעמולה שלו הייתה תלויה בהופעת המפלגה הנאצית שחבריה ללא ספק האמינו בהשקפות שהם ביטאו, ובפנייה לכוחות חברתיים קיימים שפתוחים לאידיאולוגיה של לאומיות ואנטישמיות.

התמונה של מחפשי-כוח ערמומיים והמניפולציה שהם מפעילים באמצעות אידיאולוגיה היא אם כן יותר מידי פשטנית; היא מעריכה יתר על המידה את תפקידן של החלטות מודעות של אנשים כפרטים ומזניחה את העובדה שאידיאולוגיות, בין אם הנפוצות ובין אם מסוג ייחודי, עולות מתוך פעילויות חברתיות ותופסות חברים של קבוצות דומיננטיות לא פחות מאלה שנשלטות. אידיאולוגיות עוזרות לפרז יריבים אפשריים בכך שהן מטשטשות ומפצות אותם על תסכוליהם, אבל הן גם עוזרות לקבוצות שמחפשות לכפות את עמדותיהן על קבוצות אחרות לעשות רציונליזציה לחזקתם או חיפושם אחר כוח ופריבילגיה, ולהקנות כוח-עמידה והתלהבות בשורותיהן שלהן.

העמדה שהוצגה כאן היא שההשקפות, גם מהסוג הרחב ביותר המקושר עם קבוצות המחפשות מקום בחברה בכלליות, וגם מהסוג היותר ייחודי המבוטא ע"י קבוצות המחפשות ליישם את עמדותיהן בתוך ארגונים פרטיקולריים, הן בדרך כלל אידיאולוגיות. הבעה גלויה של רצונות ודרישות מפורטים מרוסנת עקב העובדה שישנם רצונות ודרישות מנוגדים, והיא מוחלפת בהבעות מסולפות ולרוב מעובדות קונצפטואלית לאותם רצונות ודרישות. תהליך זה, כפי שהוטעם, עולה מן הלחצים והעימותים של החיים החברתיים והוא במידה רבה תהליך לא מודע, ומשפיע על חברים בקבוצות שמרוויחות מהאידיאולוגיה כמו גם על החברים בקבוצות שמוטות ומפויסות באמצעותה. לכן זוהי חוסר-הבנה לגבי טבען של אידיאולוגיות לפטור אותן כתופעת-לווי לא חשובות של 'הכוחות ההיסטוריים האמיתיים'. אין לאידיאולוגיות את התפקיד שהמאמינים בהם חושבים שיש להן, אבל הן אמיתיות למדי וגורמים היסטוריים רבי-עוצמה. (כשפרופסור ג'יי. פלמנטץ מאוקספורד מתעקש ש"המושגים השכיחים של צדק, כבוד ואצילות" לא יעלמו מהפוליטיקה, אנחנו יכולים להסכים איתו, אבל לא מהסיבה שהוא היה נותן.) במילים אחרות, אידיאולוגיות הן המטבע באמצעותו עסקאות סוציו-פוליטית מנוהלות, וככאלה הן משפיעות ומגבילות את העסקאות שמתבצעות. בעוד שתוצאה אחת של כך היא שקבוצות בעמדה לתפעל כוח מוגבלות או מוכבדות על-ידי האידיאולוגיה של עצמן, תוצאה נוספת היא שקבוצות שמסרבות לפתח אידיאולוגיה יכולות לצפות שתהיה להן השפעה קטנה יותר על החברה או על ארגונים ספציפיים. אם לקחת את מה שאולי דמיינו לדוגמה שלילית, התפתחות החקירה המדעית לוותה בהחלשת אבל לא בחיסול האידיאולוגיה בחברה, והחוקרים עצמם בקושי נמלטו מאידיאולוגיה כשנושא המחקר הוא חברתי או כשהם התחילו לבטא את הדרישות החברתיות שלהם. האוטופיים מכולם, אם כן, הם אלה המציאותיים מספיק כדי לראות מבעד לאידיאולוגיות רבות ועדיין, כמו כמה אנרכיסטים מודרניים, מאמינים שיש להם תוכנית לעתיד שלא רק שניתנת להשגה, אלא ניתנת להשגה בדרך רציונלית ולא-אידיאולוגית. הם נכשלים להבין שמהפכה חברתית מהסוג שהם חוזים תמיד תדרוש, ועדין דורשת, תנועה שמפיצה ולכודה באידיאולוגיה חדשה; ניתן לומר זאת באופן שונה, הם נכשלים להבין שזה דבר אחד לראות מבעד לאידיאולוגיות, להכיר את הסממנים והמקורות שלהן ולהיאבק נגדן, ודבר אחר לגמרי לרפא את החברה מהן.

הערות:

1. התייחסות קצרה אבל מאירת עיניים מצויה בחיבור של מקס אסטמן 'מרקס, לנין ומדע המהפכה', וחוזרת בחיבורו 'מרקסיזם: האם זה מדע?'. תיאור עכשווי ומפורט יותר מופע ב-'האשליות של תקופה' מאת אייג'. בי. אקטון, יותר מלומד אבל מראה פחות תובנות לגבי מציאויות חברתיות.
2. תרומה לביקורת כלכלה פוליטית', הקדמה.
3. מרקס ואנגלס, 'האידיאולוגיה הגרמנית'
4. 'ל. פויירבאך', חלק 4
5. 'תרומה לביקורת כלכלה פוליטית', הקדמה, הדגשה שלי
6. מרקס ואנגלס, 'המשפחה הקדושה'
7. The 18th Brumiere of Louis Bonaparte
8. מאמר מוקדם
9. 'תזות על פויירבאך'
10. מכתב למרינג, יולי, 1893


מאמרים

מה זה ניכור? /// ביטול העבודה /// אידיאולוגיות /// מה זה קפיטליזם


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402