המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
בוב בלאק

ביטול העבודה

תרגום: ישי אברמס


אף אחד לא צריך לעבוד לעולם.

עבודה היא המקור לכמעט כל האומללות בעולם. כמעט כל רוע שניתן לנקוב בשמו בא מעבודה, או מחיים בעולם שעוצב לצורכי עבודה. על מנת להפסיק לסבול, עלינו להפסיק לעבוד.

זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק לעשות דברים. זה כן אומר ליצור דרך-חיים חדשה המבוססת על משחק; במילים אחרות, הנאה בחברותה, חיי שיתוף ואולי אפילו אמנות שיהיו לודיות (=משחקיות, מהמילה הלטינית ל"משחק"). משחק הוא יותר מאשר משחק ילדים, עד כמה שזה הנו בעל ערך. אני קורא להרפתקאה קולקטיבית לעבר אושר שיהיה נחלת הכלל ואל ההתלהבות אשר קיימת בהדדיות החופשית. משחק איננו פאסיבי. אין ספק שכולנו זקוקים להרבה יותר זמן לעצלות ורוגע של ממש מכפי שיש לנו כעת, ללא קשר להכנסה או למשלח-יד, אבל מרגע שהתאוששנו מאפיסת הכוחות שגורמת התעסוקה, כמעט כולנו רוצים לפעול. אובלומוביזם וסטקהנוביזם הם שני צדדים של אותו מטבע בזוי.

החיים הלודיים הם בלתי-תואמים לחלוטין את המציאות הקיימת. כמה הדבר אומר רעות לגבי "המציאות", אותו בור-כבידה השואב את כוח-החיות מתוך המעט שבחיים שעדיין מבדיל אותם מהישרדות גרידא. באופן מפליא - או אולי לא - כל האידיאולוגיות הישנות הן שמרניות מפני שהן מאמינות בעבודה. כמה מהן, בדומה למרקסיזם ורוב סוגי האנרכיזם, מאמינות בעבודה בלהיטות יתר מכיוון שהן מאמינות בכל כך מעט מלבדה.

הליברלים אומרים שעלינו לשים קץ לאפליה תעסוקתית. אני אומר שעלינו לשים קץ לתעסוקה. השמרנים תומכים בחוקי הזכות-לעבוד. בהולכי בדרכי חתנו התועה של קרל מרקס, פול לה-פארג, אני תומך בזכות להתעצל. שמאלנים מעדיפים תעסוקה מלאה. בדומה לסוריאליסטים -- רק שאני לא מתלוצץ - אני מעדיף אבטלה מלאה. טרוצקיסטים מתסיסים למען מהפכה מתמדת. אני מתסיס למען מסיבה מתמדת. אבל אם כל האידיאולוגים (והם אכן עושים זאת) תומכים בעבודה -ולא רק בגלל שהם מתכננים להכריח אנשים אחרים לעשות את זו שלהם - מוזר שהם אינם ששים לאמר זאת. הם ידברו ללא הרף על שכר, שעות, תנאי עבודה, ניצול, פריון, רווחיות. הם ישמחו לדבר על כל דבר, חוץ מאשר על העבודה עצמה. מומחים אלו המציעים לחשוב בשבילנו, נדיר שהם חולקים עמנו את מסקנותיהם בנושא העבודה, עם כל החשיבות שיש לה בחיי כולנו. ביניהם הם מתווכחים על הפרטים. איגודי עובדים והנהלות מסכימים שעלינו למכור את הזמן של חיינו בתמורה להשרדות, אם כי הם מתמקחים על המחיר. מרקסיסטים חושבים שצריכים להיות לנו בוסים בירוקרטים. ליברטריאנים חושבים שצריכים להיות לנו בוסים בעלי עסקים. לפמיניסטיות לא אכפת באיזו צורה ינהל הבוס כל עוד הבוסיות הן נשים. ברור שכל אותם מחרחרי-אידיאולוגיות נתונים במחלוקת קשה בשאלה כיצד לחלק את שללו של הכוח. באותה המידה ברור שלאף אחד מהם אין התנגדות לכוח ככזה ושכולם רוצים להחזיק אותנו במצב עבודה.

ייתכן שאתם תוהים אם אני רציני או מתבדח. אני רציני וגם מתבדח. להיות לודי אין פירושו להיות מגוחך. משחק אינו חייב להיות קל-דעת, אם כי קלות-דעת אינה קלת-ערך: לעתים קרובות מאוד עלינו לקחת את קלות-הדעת ברצינות. הייתי רוצה שהחיים יהיו משחק - אבל משחק עם פרסים גבוהים. אני רוצה לשחק על אמת.

החלופה לעבודה אינה רק חוסר-מעש. להיות לודי אין פירושו להיות רדום. עד כמה שאני אוצר את תענוגות העצלות, היא אף פעם לא מתגמלת יותר מאשר כשהיא מפסקת הנאות ובילויים אחרים. איני מקדם אף את שסתום-הבטחון המנוהל וממושמע-הזמן הנקרא "פנאי"; רחוק מכך. פנאי הוא לא-עבודה למען עבודה. פנאי הוא הזמן שאנו מבלים בהתאוששות מעבודה ובנסיון תזזיתי אך חסר-תקווה לשכוח את העבודה. אנשים רבים חוזרים מחופשה כה רצוצים שהם מצפים בכליון עיניים לשיבה לעבודה כדי שיוכלו לנוח. ההבדל העיקרי בין פנאי לעבודה הוא שבעבודה לפחות משלמים לך תמורת התנכרותך ותשישותך.

אני לא משחק במשחקי הגדרות עם אף אחד. כאשר אני אומר שברצוני לבטל את העבודה, אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר, אבל אני רוצה לומר למה אני מתכוון על ידי הגדרת המונחים שלי בדרכים שאינן מוזרות או חריגות. הגדרת המינימום שלי לעבודה היא פעולת ייצור המתקיימת בכפייה. שני היסודות הם הכרחיים. עבודה הינה ייצור שנאכף באמצעים פוליטיים או כלכליים, בעזרת המקל והגזר. (הגזר הוא רק המקל באמצעים אחרים). אך לא כל יצירה היא עבודה. עבודה לעולם אינה נעשית למען עצמה, היא נעשית למען מוצר או תוצר כלשהו שהעובד (או, לעתים קרובות יותר, מישהו אחר) מקבל ממנה. זוהי העבודה, בהכרח. להגדיר אותה פירושו לתעב אותה. אבל עבודה היא בדרך כלל אפילו יותר גרועה מכפי שנגזר מהגדרתה. הדינאמיקה של השררה, הטבועה בעבודה, נוטה עם הזמן לעבר התחכום. בחברות מתקדמות מוכות-עבודה, כולל כל החברות התעשייתיות, בין אם קפיטליסטיות או "קומוניסטיות", העבודה רוכשת דרך קבע תכונות אחרות, המדגישות את תכונת היותה דוחה ומבחילה.

בדרך כלל - והדבר נכון עוד יותר בארצות "קומוניסטיות" מאשר בקפיטליסטיות, שם המדינה היא כמעט המעסיק היחיד וכל אחד הוא מועסק - עבודה היא תעסוקה או במלים אחרות, עבודה-בשכר, שפירושה למכור את עצמך בתשלומים. וכך 95% מהאמריקאים שעובדים, עובדים בשביל מישהו (או משהו) אחר. בברית המועצות או קובה או יוגוסלביה או כל מודל חלופי שיובא כראייה, המספר התואם מתקרב ל- 100%. רק במעוזיו למודי הקרבות של העולם השלישי -מכסיקו, הודו, ברזיל, טורקיה - חוסים באופן זמני ריכוזים משמעותיים של חקלאים הממשיכים להחזיק בסידור המסורתי של רוב העובדים באלפי השנים האחרונות, תשלום מיסים (=כופר) למדינה או דמי חכירה לבעלי קרקע טפיליים, בתמורה לכך שיניחו אותם לנפשם. אפילו עסקת רמייה מסוג זה מתחילה להיראות טוב. כל עובדי התעשייה (והמשרד) הינם מועסקים ונמצאים תחת סוג של מעקב המבטיח כניעות.

אך לעבודה המודרנית יש השלכות גרועות יותר. אנשים לא רק עובדים, יש להם "משרות". אדם אחד מבצע מטלה יצרנית אחת כל הזמן על בסיס "או ש-". אפילו אם המטלה ניחנה במנה זעירה של עניין עצמי (דבר שאינו קיים במספר הולך וגדל של משרות), הרי שהמונוטונית של בלעדיותה הכפייתית מדלדלת את הפוטנציאל הלודי שלה. "משרה" שעשויה לעורר את האנרגיות של אנשים מסויימים, למשך זמן סביר וסופי, בגלל הכיף שבעניין, היא לא יותר מנטל לאלה שצריכים לעסוק בה ארבעים שעות בשבוע מבלי שתהיה להם מילה על איך לעשות אותה, למען רווחיהם של בעלים שאינם תורמים דבר לפרוייקט וללא הזדמנות לחלוק במשימות או להפיץ את העבודה בין אלה שבאמת מוטל עליהם לעשות אותה. זהו עולמה האמיתי של העבודה: עולם של ברדק בירוקרטי, של הטרדה ואפלייה מינית, של מנהלים מטומטמים המנצלים את הכפופים להם והופכים אותם לשעירים-לעזאזל כאשר -על פי כל אמת-מידה רציונלית-טכנית - האחרונים הם אלה שהיו צריכים להיות הקובעים. אבל הקפיטליזם בעולם האמיתי מכפיף את הרציונל של מיקסום הפריון והרווח לצרכיה הדחופים יותר של השליטה הארגונית.

ההתבזות שהיא חוויתם של רוב העובדים במקומות עבודתם מורכבת ממצעד מגוון של פגיעות בכבודם שניתן לכנותם בשם אחד: "משמעת". פוקו (Foucault) תיאר זאת כתופעה מורכבת אולם היא פשוטה למדי. משמעת בנויה מהטוטליות של אמצעי השליטה הטוטאליטריים במקום העבודה - מעקב, עבודה במתכונת קבועה וחדגונית, קצב עבודה מוכתב, הדפסת כרטיס עבודה וכו'. משמעת היא מה שחולקים בית החרושת, המשרד והחנות עם בית הכלא, בית הספר ובית המשוגעים. היא דבר מקורי ומפלצתי מבחינה היסטורית. היא היתה מעבר ליכולתם של דיקטטורים דמוניים בימי קדם כגון נירון וג'ינג'יס חאן ואיבן האיום. עם כל כוונותיהם הרעות, פשוט לא היה ברשותם המיכון לשלוט בנתיניהם בצורה כה יסודית כפי שעושים רודנים מודרניים. משמעת היא שיטת השליטה השטנית במובהק השייכת לעת החדשה, זוהי הסגת-גבול חדשנית ויש לאסור אותה בהזדמנות הראשונה.

כזו היא "עבודה". משחק הוא בדיוק ההיפך. משחק הוא תמיד מרצון. מה שאחרת יכול היה להיות משחק הוא עבודה כשהוא נעשה בכפייה. זוהי אקסיומה. ברני דה-קובן הגדיר משחק בתור "הרחקת תוצאות". הגדרה זו בלתי-קבילה אם היא רומזת שמשחק הוא חסר תוצאות. הנקודה אינה שלמשחק אין תוצאות. זוהי זילות ערכו של המשחק. הנקודה היא שהתוצאות, אם ישנן כאלה, ניתנות בחינם. בין משחק לבין נתינה קיימת קרבה משפחתית רבה, אלו ההיבטים ההתנהגותיים והעסקיים של אותו דחף, אינסטינקט-המשחק. הן חולקות סלידה אריסטוקרטית מתוצאות. השחקן מקבל משהו ממשחקו; לכן הוא משחק. אבל ליבו של הגמול הוא בחווית הפעולה עצמה (לא משנה איזו). כמה תלמידי-משחק שאחרת היו קשובים למדי, כמו יוהאן הויזינגה (Homo Ludens) מגדירים אותו בתור "לשחק-משחקים" או כציות לכללים. אני מכבד את למדנותו של הויזינגה אך דוחה בתוקף את האילוצים שהטיל. ישנם הרבה משחקים טובים (שחמט, כדור-בסיס, מונופול, ברידג') שמונחים על ידי כללים, אבל משחק הוא הרבה יותר מאשר משחקים בלבד. שיחה, יחסי-מין, ריקוד, מסע - כל הפעולות האלה אינן מונחות על ידי כללים אך הן בהחלט מהוות משחק אם בכלל קיים כדבר הזה. ואפשר לשחק עם חוקים באותה קלות שמשחקים עם כל דבר אחר.

עבודה היא לעג לחירות. הקו הרשמי אומר שלכולנו יש זכויות ואנחנו חיים בדמוקרטיה. אנשים אחרים, אשר אתרע מזלם ואינם חופשיים כמונו, צריכים לחיות במדינות משטרה. קורבנות אלה מצייתים לפקודות או ש-, לא משנה כמה הן שרירותיות. הרשויות מחזיקות אותם תחת מעקב מתמיד. בירוקרטים של המדינה שולטים בכל פרט קטן של חיי היום-יום. הפקידים הרודים בהם חייבים הסברים רק לבכירים, פרטיים או ציבוריים. בכל אופן, התנגדות ואי-ציות זוכים לעונש. מלשינים מדווחים באופן סדיר לרשויות. כל זה נחשב דבר רע מאוד.

ואכן כך הוא, אבל אין זה אלא תיאור של מקום העבודה המודרני. הליברלים והשמרנים והליברטריאנים, המספידים את הטוטליטריות, הם מזוייפים וצבועים. יש יותר חופש בכל דיקטטורה שעברה דה-סטליניזציה מתונה מאשר במקום העבודה האמריקני הממוצע. את אותן היררכיה ומשמעת הקיימות במשרד או בבית חרושת תוכלו למצוא גם בבית הכלא או במנזר. למעשה, כפי שהראו פוקו ואחרים, בתי-כלא ובתי-חרושת הפיעו בערך באותו זמן ומפעיליהם שאלו באופן מודע זה את טכניקות השליטה של זה. עובד הוא עבד ששויו מוערך בזמן. הבוס אומר מתי להגיע, מתי לעזוב ומה לעשות בינתיים. הוא אומר לך כמה עבודה לעשות וכמה מהר. הוא חופשי להביא את שליטתו לקיצוניות משפילה ולקבוע, כרצונו, את הבגדים שתלבש ובאיזו תדירות תלך לשירותים. מלבד כמה יוצאים מן הכלל הוא יכול לפטר אותך מכל סיבה או ללא סיבה. הוא דואג שירגלו אחריך מלשינים ומפקחים, הוא אוסף תיקים על כל עובד. נסיון לענות תשובות נקרא "חוסר ציות", משל היה העובד ילד סורר והדבר לא רק שיביא לפיטוריך, אלא עלול גם למנוע ממך פיצויי אבטלה. מבלי לאשר זאת בהכרח גם במקרה שלהם, ראוי לציין שילדים בבית ובבית-הספר מקבלים טיפול דומה למדי, המוצדק במקרה שלהם על ידי חוסר-בגרותם כביכול. מה אומר הדבר לגבי הוריהם ומוריהם אשר עובדים?

מערכת השליטה המשפילה שתיארתי שולטת על מחצית משעות היקיצה של מרבית הנשים והרוב המוחלט של הגברים למשך עשרות שנים, למשך מרבית חייהם. למטרות מסויימות אין זה כה מטעה לכנות את המערכת שלנו דמוקרטיה או קפיטליזם או - עוד יותר טוב - תעשייתיות, אבל השמות האמיתיים הם פאשיזם תעשייתי ואוליגרכיה משרדית. כל מי שאומר שהאנשים האלה הם "חופשיים" הוא או שקרן או טיפש. אתם מה שאתם עושים. אם אתם עושים עבודה משעממת, מטופשת וחד-גונית, רוב הסיכויים שתהפכו לאנשים משעממים, טפשים וחדגוניים. עבודה היא הסבר טוב בהרבה לפיגור השכלי הזוחל מסביבנו, אפילו יותר מאשר מנגנונים מטמטמים משמעותיים כגון הטלויזיה ומערכת החינוך. אנשים הממושטרים במשך כל חייהם, נמסרים מבית-הספר לעבודה ומסוגרים על ידי משפחה בהתחלה ומעונות לקשישים בסוף, נעשים מורגלים להיררכיה ומשועבדים פסיכולוגית. הכושר שלהם לאוטונומיה כה ירוד עד כי פחדם מחופש הוא אחת הפוביות המעטות שלהם שיש לה בסיס רציונלי. האילוף שלהם לצייתנות במקום העבודה עובר למשפחות אותן הם בתורם מקימים וכך מתרבה המערכת, ביותר מאופן אחד, גם לפוליטיקה, לתרבות ולכל דבר אחר. ברגע שסחטת מאנשים את כוח החיות שלהם בעבודה, סביר להניח שהם ייכנעו להיררכיה ולמומחיות בכל דבר. הם רגילים לזה.

אנחנו כל כך קרובים לעולם העבודה שאיננו רואים מה הוא עושה לנו. עלינו להסתמך על צופים חיצוניים מזמנים ומתרבויות אחרות, כדי להעריך את הקיצוניות והחולניות של מצבנו הנוכחי. היה זמן בעברנו שבו "מוסר העבודה" היה נחשב בלתי-מובן ואולי וובר עלה על משהו כאשר קשר את הופעתו לדת, קלוויניזם, אשר אילו היתה צצה היום במקום לפני ארבע מאות שנים היתה זוכה באופן הולם ומיידי בתווית של כת. יהיה אשר יהיה, עלינו רק לשאוב מחכמת ימי-קדם כדי לשים את העבודה בפרספקטיבה. הקדמונים ראו את פרצופה האמיתי של העבודה ונקודת מבטם שלטה, למרות הארכובות הקלוויניסטיות, עד שהופלה על ידי התעשייתיות - אבל לא לפני שקיבלה את אישורם של נביאיה.

בואו נדמיין לרגע שעבודה לא הופכת אנשים לעבדים מנוונים. בואו נדמיין, כנגד כל פסיכולוגיה סבירה והאידיאולוגיה של מעודדיה, שאין לה כל השפעה על הווצרות האישיות. ובואו נדמיין שעבודה אינה משעממת ומעייפת ומשפילה למרות שכולנו יודעים שהיא באמת כזו. אפילו אז, העבודה עדיין שמה ללעג כל שאיפה הומניסטית ודמוקרטית ולו בגלל שהיא תופסת כל כך הרבה מזמננו. סוקרטס אמר שפועלי כפיים הם חברים גרועים ואזרחים גרועים מכיוון שאין להם את הזמן למלא אחר חובותיהן של חברוּת ואזרחוּת. הוא צדק. בעטיה של עבודה, לא משנה מה אנו עושים, אנחנו מסתכלים תמיד בשעונינו. הדבר היחיד ש"חופשי" בזמננו החופשי כביכול, הוא שהוא אינו עולה לבוס מאומה. זמן חופשי מוקדש ברובו להתכוננות לעבודה, להליכה לעבודה, לחזרה מהעבודה ולהתאוששות מהעבודה. זמן חופשי הוא ביטוי מעודן לאופן שבו כוח העבודה, כגורם ייצור, לא רק מסיע את עצמו, על חשבונו, אל מקום העבודה וחזרה, אלא לוקח על עצמו את האחריות הראשית לתחזוקה ולתיקונים של עצמו. פחם ופלדה לא עושים את זה. מחרטות ומכונות כתיבה לא עושות את זה. אבל עובדים כן. אין פלא שאדוארד ג'י רובינסון באחד מסרטי הגנגסטרים שלו קרא "עבודה נועדה לפראיירים!"

גם אפלטון וקסנופון מייחסים לסוקרטס וברור שאף חולקים עמו, את המודעות להשפעתה ההרסנית של העבודה על העובד כאזרח וכאדם. הרודוטוס מזהה בוז לעבודה כמאפיינת את היוונים הקלאסיים בשיא תרבותם. ואם לקחת רק דוגמא רומאית אחת, קיקרו אמר כי "כל הנותן את עבודתו בכסף, מוכר עצמו ושם עצמו בדרגתם של עבדים". גילוי לב שכזה נדיר עתה, אך חברות פרמיטיביות בנות זמננו שאנו נוהגים להביט בהן מלמעלה מספקות לנו דוברים שהשכילו אנתרופולוגיים מערביים. בני קאפוקו ממערב איראן, על פי פוספוסיל, ניחנים בתפישת האיזון שבחיים ועל כן עובדים רק כל יומיים, לסירוגין, כאשר יום המנוחה מיועד "לצבור מחדש את הכוח והבריאות שאבדו". אבות-אבותינו, אפילו בתקופה מאוחרת כמו המאה ה-18 כאשר כבר התקדמו במידה משמעותית לעבר מצבנו הנוכחי הבלתי-נעים, היו לפחות מודעים למה שאנחנו כבר שכחנו, לצדה האפל של התעשייתיות. דבקותם הדתית ב"קדוש יום-שני" - אשר מיסדה את שבוע העבודה בן חמשת הימים 150-200 שנה לפני שהוקדש בחוק - היתה מקור של יאוש לבעלי בתי-החרושת המוקדמים. לקח להם הרבה זמן להיכנע לרודנות הפעמון, מבשרו של שעון-הנוכחות. למעשה היה זה הכרחי, למשך דור או שניים, להחליף זכרים בוגרים בנשים המורגלות בצייתנות וילדים שניתן היה לעצבם, כדי שיתאימו לצרכים התעשייתיים. אפילו האיכרים המנוצלים של המשטר העתיק נאבקו והשיגו זמן נכבד, מעבודתם עבור בעלי-הקרקע. על פי לה-פארג, רבע מלוח השנה של האיכרים הצרפתים היה מוקדש לימי ראשון וימי חג והמספרים של צ'יינוב שנלקחו מכפרים ברוסיה הצארית -לא בדיוק חברה מתקדמת - הראו באופן דומה כי בין רבע לחמישית מימיהם של האיכרים הוקדשו למנוחה. בהיותנו נתונים תחת פיקוח לשם פריון-הייצור, ברור שאנו נמצאים הרבה מאחורי חברות מפגרות אלה. המוז'יקים המנוצלים היו תוהים מדוע אנחנו בכלל טורחים לעבוד. וכך צריכים גם אנו לתהות.

עם זאת, כדי לתפוס את מלוא העוצמה של התדרדרותנו, הביאו בחשבון את מצבה המוקדם ביותר של האנושות, ללא ממשלה או רכוש, כאשר שוטטנו כציידים-מלקטים. הובס שיער שהחיים היו אז גסים, אלימים וקצרים. אחרים הניחו שהחיים היו מאבק נואש וחסר מנוח לאמצעי מחייה, מלחמה שנערכה נגד הטבע האכזר כאשר מוות ואסון ממתינים לחסרי המזל או לכל מי שלא עמד באתגר מלחמת הקיום. למעשה, לא היה זה אלא שיקופם של הפחדים מפני התמוטטות רשויות השלטון על קהילות שאינן רגילות להסתדר בלעדיו, כגון אנגליה של הובס בימי מלחמת האזרחים. בני עמו של הובס כבר נתקלו בצורות אלטרנטיביות של חברה שהציגו דרכים אחרות לחיות -בצפון אמריקה, במיוחד - אבל אלה כבר היו מרוחקות מידי מנסיונם מכדי להיות מובנות. (המסדרים הנמוכים, הקרובים יותר למצבם של האינדיאנים, היטיבו יותר להבינו ולעתים קרובות הוא אף קסם להם. במהלך המאה השבע-עשרה, ערקו מתיישבים אנגלים לשבטים האינדיאניים או, אם נשבו בקרב, סירבו לחזור. אבל אינדיאנים לא ערקו ליישובי הלבנים יותר משהגרמנים נהגו לטפס על חומת ברלין ממערב). גרסת "השרדות המתאימים" -הגרסא של תומס האקסלי - לדרוויניזם, היתה תיאור טוב יותר של אנגליה הוויקטוריאנית מאשר של הברירה הטבעית, כפי שהראה האנרכיסט קרופוטקין בספרו עזרה הדדית, גורם באבולוציה. (קרופוטקין היה מדען - גיאוגרף - שהיה לו די והותר זמן, שלא מרצונו, לעבודת שטח בעודו גולה בסיביר: הוא ידע על מה הוא מדבר). בדומה לרוב התיאוריות החברתיות והפוליטיות, הסיפור שסיפרו הובס וממשיכי דרכו היה למעשה אוטוביוגרפיה שלא זכתה להכרה ככזו.

האנתרופולוג מרשל סאהלינס, בסקירה של נתונים על ציידים-מלקטים בני זמננו, פוצץ את המיתוס ההובסיאני במאמר שכותרתו "חברת השפע המקורית". הם עובדים הרבה פחות מאיתנו וקשה להבדיל בין עבודתם לבין מה שאנו רואים כמשחק. סאהלינס הגיע למסקנה הבאה: "ציידים ומלקטים עובדים פחות מאתנו; ובניגוד להיותו עמל מתמשך, החיפוש אחר מזון נעשה בהפסקות, הוא עתיר פנאי וישנה כמות גדולה יותר של שינה בשעות היום לכל אדם במשך שנה מאשר בכל מצב חברתי אחר". הם עבדו בממוצע ארבע שעות ליום, בהנחה ש"עבדו" בכלל. ה"עבודה" שלהם, כפי שהיתה נגלית לעינינו, היתה עבודה מיומנת אשר הפעילה את יכולותיהם הגופניות והשכליות; עבודה לא מיומנת בקנה מידה גדול, כפי שאומר סאהלינס, היא בלתי אפשרית מלבד תחת שלטון התעשייתיות. בכך היא עונה על הגדרתו של פרידריך שילר למשחק, העת היחידה בה האדם מגשים את אנושיותו במלואה על ידי "משחק" המביא לידי ביטוי מלא את שני הצדדים של אופיו הכפול, החושב והמרגיש. כפי שהוא ביטא זאת: "החיה עובדת כאשר מחסור הוא המניע העיקרי לפעילותה והיא משחקת כשמלוא כוחה הוא אותו מניע, כאשר החיים השופעים למכביר הם הגירוי של עצמם לפעילות." (גרסא מודרנית - התפתחותית באורח מפוקפק - היא הצבתם זה מול זה של ההנעות ל"מחסור" ול"צמיחה" על ידי אברהם מסלאו.) משחק וחופש הם מקבילים כשזה מגיע לייצור. אפילו מרקס, המשתייך (עם כל כוונותיו הטובות) לפנתיאון היצרניזם, ציין כי "ממלכת החופש אינה מתחילה עד שעוברים את הנקודה בה נדרשת עבודה תחת דחף של הכרח ותועלת חיצונית". הוא מעולם לא הצליח ממש להביא עצמו לזיהוין של נסיבות משמחות אלה בתור מה שהן, ביטולה של העבודה - זה די חריג, אחרי הכל, להיות בעד העובדים ונגד העבודה - אבל אנחנו יכולים.

השאיפה ללכת אחורנית או קדימה לעבר חיים בלי עבודה ברורה בכל תיאור חברתי או תרבותי רציני של אירופה הקדם-תעשייתית, ביניהם אנגליה בתמורה של מ. דורותי ג'ורג' או תרבות עממית באירופה המודרנית המוקדמת של פיטר בורק. כמו כן שייך לענייננו חיבורו של דניאל בל, "העבודה וחוסר סיפוקיה", הטקסט הראשון, כך אני מאמין, שהתייחס ל"מרד נגד העבודה" במלים אלה ואילו היה מובן, היה יכול להוות תיקון חשוב לזחיחות שמיוחסת בדרך כלל לכרך בו הוא נאסף, קץ האידיאולוגיה. לא מבקריו וגם לא משבחיו שמו לב שטענתו של בל על קץ-האידיאולוגיה מסמנת לא את סיומו של חוסר-מנוחה חברתי אלא את תחילתו של שלב חדש ולא ממופה, שאינו מאולץ או מיודע על ידי אידיאולוגיה. היה זה סיימור ליפסט (באיש הפוליטי) ולא בל, אשר הכריז באותה עת ש"הבעיות היסודיות של המהפכה התעשייתית כבר נפתרו", רק מספר שנים לפני שההתמרמרות הפוסט- או המטא-תעשייתית של סטודנטים במכללה גירשה את ליפסט מיו.סי. ברקלי לרוגע היחסי (והזמני) של הרוארד.

כפי שציין בל, אדם סמית בעושר האומות, עם כל התלהבותו מהשוק ומחלוקת העבודה, היה עירני יותר (ויותר ישר בנוגע אל) צידה השפל של העבודה מאשר אין ראנד או הכלכלנים של שיקאגו או כל אחד מממשיכי דרכו המודרניים. כפי שציין סמית: " הבנותיהם של מרבית האנשים נוצרות בהכרח על ידי תעסוקותיהם הרגילות. האדם שחייו עוברים בביצוע כמה פעולות פשוטות... אין לו את ההזדמנות להפעיל את הבנתו... באופן כללי הוא הופך טיפש ובור עד כמה שיצור אנושי יכול להפוך." הנא, בכמה מילים בוטות, הביקורת שלי על עבודה. בל, שכתב בשנת 1956, תור הזהב של אימבציליות-אייזנהאואר ושביעות הרצון העצמית האמריקאית, זיהה את המחלה הבלתי-מאורגנת, הבלתי-ניתנת לארגון של שנות ה-70 ואחר כך, זו שאותה אף נטייה פוליטית אינה יכולה לרתום, זו שזוהתה בדיווח של ה.י.וו. עבודה באמריקה, זו שלא ניתן לנצלה ועל כן מתעלמים ממנה. הבעייה היא ההתמרדות נגד העבודה. אין היא משחקת תפקיד בטקסט כלשהו מאת מי מכלכלני הלסה פר - מילטון פרידמן, מורי רותבארד, ריצ'ארד פוזנר - בגלל שבמונחים שלהם, כמו שהיו אומרים במסע-בין כוכבים, היא "בלתי ניתנת לחישוב".

אם טיעונים אלה, מיודעים באהבת החופש, נכשלים בשכנוע הומניסטים מהסוג התועלתני או אף האבהי, הנא כמה אחרים שמהם לא יוכלו להתעלם. עבודה מסוכנת לבריאותך, אם לשאול מכותרת של ספר. למעשה, עבודה היא רצח המונים או רצח עם. באופן ישיר או עקיף, עבודה תהרוג את רוב האנשים שיקראו מלים אלה. בין 14,000 ל-25,000 עובדים נהרגים מידי שנה במדינה זו בעבודה. מעל שני מיליון נעשים נכים. עשרים עד עשרים וחמישה מיליון נפצעים מידי שנה. ואלה מספרים המבוססים על הערכה שמרנית מאוד של מה זו פציעה שקשורה לעבודה. לכן הם אינם כוללים את חצי מליון המקרים של מחלות-תעסוקתיות בשנה. עיינתי בספר לימוד רפואי על מחלות תעסוקתיות שאורכו היה 1,200 עמודים. אפילו זה בקושי מגרד את פני השטח. הסטטיסטיקות הזמינות לנו סופרות את המקרים הברורים, כגון 100,000 הכורים שיש להם את מחלת הריאות השחורות, מהם מתים 4,000 מידי שנה, קצב תמותה גבוה בהרבה מזה של איידס, למשל, שמקבלת כל כך הרבה תשומת לב מאמצעי התקשורת. זה משקף את ההנחה שאינה נאמרת, כי איידס מכה בסוטים שהיו יכולים לשלוט במעשיהם המתועבים, בעוד שכריית-פחם היא פעילות מקודשת מעבר לכל פקפוק. מה שהסטטיסטיקות לא מראות הם עשרות מיליוני האנשים שתוחלת חייהם מקוצרת על ידי עבודה - שזוהי כל המשמעות של רצח, אחרי הכל. חשבו על כל הרופאים שמעבידים עצמם למוות בשנות ה-50 לחייהם. חשבו על כל שאר המכורים לעבודה.

אפילו אם לא תיהרג או תהפוך לנכה בזמן העבודה עצמה, יכול מאוד להיות שהדבר ייקרה לך בעודך הולך לעבודה, חוזר מהעבודה, מחפש עבודה, או מנסה לשכוח מהעבודה. רובם ככולם של קורבנות הרכב הממונע עושים את אחת מפעילויות אלה, ההכרחיות מתוקף העבודה, או נפגעים על ידי אלה המבצעים אותן. לספירת-הגופות המוגדלת הזו צריך להוסיף את קורבנותיהם של הזיהום מתעשיית הרכב ושל אלכוהוליזם והתמכרות לסמים שנגרמו על ידי עבודה. סרטן וגם מחלות לב הן מכות מודרניות שניתן לייחסן ישירות או בעקיפין לעבודה.

עבודה, אם כן, ממסדת רצח כדרך חיים. אנשים חושבים שהקמבודים היו מטורפים כשהשמידו את עצמם, אבל האם אנחנו כה שונים מהם? למשטר פול פוט לפחות היה חזון, מעורפל עד כמה שהיה, של חברה שוויונית. אנחנו הורגים אנשים במספרים בני שש ספרות (לפחות) בשביל למכור ביג-מאקים וקדילקים לשורדים. ארבעים או חמישים אלף מקרי המוות בכבישים הראשיים שלנו הם קורבנות, לא קדושים מעונים. הם מתו בשביל כלום - או, יותר נכון, הם מתו בשביל עבודה. אבל עבודה איננה דבר למות עליו.

חדשות רעות לליברלים: התעסקות באמצעי פיקוח היא חסרת תועלת בהקשר זה של חיים ומוות. מנהלת הבטיחות והבריאות התעסוקתית הפדראלית תוכננה לפקח על לב הבעייה, בטיחות במקום העבודה. אפילו לפני שרייגן ובית המשפט העליון השתיקו אותה, מבב"ת הייתה בדיחה. ברמות התקצוב הישנות והנדיבות (על פי התקן הנוכחי) של עידן קארטר, מקום עבודה היה יכול לצפות לביקור מקרי של מפקח מבב"ת אחת ל-46 שנים.

פיקוח של המדינה על הכלכלה איננו פתרון. עבודה, אם בכלל, מסוכנת יותר בארצות של סוציאליזם-המדינה מאשר כאן. אלפי עובדים רוסים נהרגו או נפצעו בבניית הרכבת התחתית של מוסקבה. נשמעים הדים לסיפורים על אסונות גרעיניים סובייטיים שגורמים לחוף-טיימס או אי שלושת-המיילים להראות כמו תרגילי הפצצה בבית ספר יסודי. מצד שני, אי-פיקוח, מגמה אופנתית כיום, לא תעזור וכנראה רק תזיק. כשמסתכלים מעמדה של בריאות ובטיחות, בין השאר, היתה העבודה במצב הגרוע ביותר בימים בהם הכלכלה נשאה את הדמיון המירבי ללסה פר.

היסטוריונים כיוג'ין ג'נוביז טענו באורח משכנע כי - כפי שהתעקשו מצדיקי העבדות מלפני מלחמת האזרחים - עובדי-שכר במדינות הצפון של ארה"ב ובאירופה היו במצב גרוע יותר מאשר העבדים במטעי הדרום. לא נראה שאיזשהו ארגון מחדש של היחסים בין בירוקרטים ואנשי עסקים מביא לשינוי של ממש בנקודת הייצור. אכיפה רצינית או אפילו התקנים המעורפלים שניתנו לאכיפה על ידי מבב"ת היו כנראה מביאים את הכלכלה לעצירה מוחלטת. האוכפים כנראה מודעים לכך, שכן אינם מנסים אפילו לעצור את רוב המְפגעים.

מה שאמרתי עד עתה לא צריך להיות שנוי במחלוקת. להרבה עובדים נמאס מעבודה. ישנם שיעורים גבוהים וגדלים של היעדרויות, תחלופה, גניבה וחבלה על ידי עובדים, שביתות פרא ואבטלה סמויה. יתכן שיש תנועה כלשהי לעבר דחייה מודעת, לא רק מתוך דחף פנימי, של העבודה. ועם זאת התחושה השלטת, אוניברסלית בין בוסים וסוכניהם ונפוצה גם בין העובדים עצמם, היא שהעבודה עצמה היא בלתי נמנעת והכרחית.

אני אינני מסכים. עתה אפשרי לבטל את העבודה ולהחליפה, במידה שהיא ממלאת מטרות שימושיות, בערב-רב של סוגים חדשים של פעילויות חופשיות. כדי לבטל את העבודה יש לתקוף את הנושא משני כוונים, כמותי ואיכותי. מצד אחד, הצד הכמותי, עלינו לערוך קיצוץ מסיבי של כמות העבודה שנעשית. כרגע רוב העבודה היא חסרת תועלת או גרוע מזה ועלינו פשוט להיפטר ממנה. מצד שני -ואני חושב שזהו הקושי העיקרי שבעניין והעזיבה המהפכנית החדשה - עלינו לקחת את העבודה המועילה שנותרה ולהמיר אותה למגוון מהנה של עיסוקים משחקיים ודמויי-מלאכה, שאינם נבדלים מעיסוקים מלאי הנאה אחרים, מלבד העובדה שבמקרה הם מניבים תוצר סופי מועיל. זה בהחלט לא יהפוך אותם פחות מפתים לביצוע. אז יוכלו כל המחסומים המלאכותיים של כוח ורכוש להתמוטט. בריאה תוכל להפוך לבילוי. וכולנו נוכל להפסיק לפחד זה מזה.

אינני מציע שרוב העבודה ניתנת להצלה באופן זה. אבל הרי רוב העבודה אינה שווה שינסו להציל אותה. רק חלק קטו ומצטמצם של העבודה משרת מטרה מועילה כלשהי ללא תלות בהגנה או ברבייה של מערכת-העבודה וספיחיה הפוליטיים והמשפטיים. לפני עשרים שנה העריכו פול ופרסיבל גודמן שרק חמישה אחוזים מהעבודה הנעשית -- נראה שהמספר, אם הוא אכן מדויק, נמוך יותר כיום - היו מספקים את צרכינו המינימליים למזון, ביגוד ומחסה. היה זה אמנם רק ניחוש מלומד אבל הנקודה העיקרית ברורה למדי: באופן ישיר או עקיף, רוב העבודה משרתת את המטרות הלא-יצרניות של מסחר או שליטה חברתית. מייד עם בעיטת הפתיחה ביכולתנו לשחרר עשרות מיליונים של אנשי מכירות, חיילים, מנהלים, שוטרים, סוכני-מניות, כוהני דת, בנקאים, עורכי דין, מורים, בעלי מקרקעין, אנשי ביטחון, פרסומאים וכל אלה שעובדים עבורם. ישנו אפקט כדור-שלג כי בכל פעם שמשביתים איש חשוב כלשהו משחררים גם את כל משרתיו ושכיריו. בצורה כזאת הכלכלה מתפוצצת פנימה.

ארבעים אחוזים מכח העבודה הם אנשי צווארון לבן, מרביתם מחזיק בכמה מהמשרות המייגעות והאידיוטיות שאי פעם הומצאו. תעשיות שלמות, ביטוח ובנקאות ונדל"ן, למשל, מורכבות מלא יותר מאשר הזזת-ניירות חסרת תועלת. אין זה מקרה ש"המגזר השלישי", מגזר השירותים, גדל בעוד ה"מגזר השני" (תעשייה) קופא על שמריו ו"המגזר הראשוני" (חקלאות) נעלם כמעט לחלוטין. בגלל שעבודה אינה חיונית מלבד לאלה שכוחם מובטח, עובדים מוזזים מעיסוקים מועילים יחסית לכאלה שהם יחסית חסרי-תועלת כאמצעי להבטיח את הסדר הציבורי. כל דבר הוא יותר טוב מכלום. לכן אתה לא יכול ללכת הביתה רק בגלל שסיימת מוקדם. את זמנך הם רוצים, מספיק ממנו כדי לעשות אותך לשלהם, אפילו אם אין להם צורך במרביתו. אחרת למה זה לא ירד שבוע העבודה הממוצע בפחות מכמה דקות בחמישים האחרונות?

הצעד הבא שלנו יהיה להפעלי את קוצץ-הבשר על עבודת הייצור עצמה. לא עוד ייצור מלחמתי, כוח גרעיני, ג'אנק פוד, תכשירי היגיינה נשית - ומעל הכל, לא עוד תעשיית רכב משמעותית. מכונת קיטור או פורד מודל טי פה ושם זה בסדר, אבל האוטו-ארוטיות בה תלויות קיני-מזיקים כמו דטרויט ולוס-אנג'לס איננה באה בחשבון. הנא, מבלי שאפילו ניסינו, פתרנו כבר את משבר האנרגיה, המשבר הסביבתי ועוד כמה בעיות חברתיות בלתי פתירות.

ולבסוף, עלינו להשליך את העיסוק שהוא מעל ומעבר לכל האחרים בגודלו, בעל השעות הארוכות ביותר, התשלום הנמוך ביותר וכמה מהמטלות המייגעות ביותר בסביבה. אני מתכוון לעקרות בית שעושות עבודות בית ומגדלות ילדים. על ידי ביטול העבודה-בשכר והשגת אבטלה מלאה אנו מערערים על חלוקת העבודה המינית. המשפחה הגרעינית כפי שאנו מכירים אותה היא התאמה בלתי-נמנעת לחלוקת העבודה שכפתה עלינו עבודת-השכר המודרנית. בין אם זה מוצא חן בעיניכם או לא, כפי שהדברים התנהלו במאה או שתיים האחרונות, זה הגיוני מבחינה כלכלית שהגבר יביא הביתה את הלחם, שהאישה תעשה את העבודה השחורה ותספק לו נמל מבטחים בעולם חסר-לב ושהילדים יוצעדו למחנות ריכוז לצעירים הנקראים "בתי ספר", בעיקר כדי שלא יסתובבו לאמא בין הרגלים אבל עדיין יהיו תחת שליטה, אבל במקרה גם כדי שירכשו להם את הרגלי הצייתנות והדייקנות שהם כה הכרחיים לעובדים. אם תפטרו מהפטריארכיה, הפטרו מהמשפחה הגרעינית ש"עבודת הצללים" חסרת התמורה שלה, כפי שאומר איבן איליץ', מאפשרת את מערכת העבודה שעושה אותה להכרחית. בכפיפה אחת עם אסטרטגית הלא-לגרעין הזו נמצאים גם ביטולה של הילדות וסגירתם של בתי הספר. ישנם יותר תלמידים במשרה מלאה מאשר עובדים במשרה מלאה במדינה הזו. אנחנו זקוקים לילדים בתור מורים, לא תלמידים. יש להם הרבה לתרום למהפכה הלודית בגלל שהם יותר טובים בלשחק מאשר המבוגרים. מבוגרים וילדים אינם זהים אבל הם יעשו שווים באמצעות תלות הדדית. רק משחק יגשר על הפער הבין-דורי.

עד עתה אפילו לא הזכרתי כיצד ניתן לצמצם בהרבה את מעט העבודה שנשארה על ידי הפיכתה לאוטומטית וממוחשבת. כל המדענים והמהנדסים והטכנאים שישוחחרו מטרדות כגון מחקר מלחמתי והתיישנות מתוכננת יהנו מאוד מתכנון אמצעים לחסל עייפות ושעמום וסכנה מפעילויות כגון כרייה. ללא ספק הם ימצאו פרוייקטים אחרים בהם יוכלו לשעשע את עצמם. אולי הם יארגנו מערכת תקשורת מולטי-מדיה עולמית כוללת הכל, או ייסדו מושבות בחלל. אולי. אני לא משוגע על צעצועים טכניים בעצמי. לא בא לי לחיות בגן עדן מופעל בלחצנים. אני לא רוצה רובוטים עבדים שיעשו הכל; אני רוצה לעשות דברים בעצמי. יש מקום, לדעתי, לטכנולוגיה חוסכת עבודה, אבל מקום צנוע. הדיווח ההיסטורי והפרה-היסטורי אינו מעודד. ככל שהתקדמה טכנולוגיית הייצור מצייד-וליקוט לחקלאות והלאה לתעשייה, העבודה עלתה בעוד שמיומנויות וקביעת הגורל העצמי ירדו. האבולוציה התעשייתית מרחיקת הלכת הדגישה את מה שהארי ברוורמן קרא לו התדרדרותה של העבודה. צופים נבונים תמיד היו ערים לכך. ג'והן סטיוארט מיל כתב שכל ההמצאות חוסכות העבודה שהומצאו אי פעם לא חסכו אפילו רגע של עבודה. קרל מרקס כתב ש"ניתן יהיה לכתוב את תולדות כל ההמצאות שנעשו מאז 1830 למטרה הבלעדית של אספקת כלי נשק להון כנגד מרידותיו של מעמד הפועלים." הטכנופילים הנלהבים - סן-סימון, קומט, לנין, ב.פ. סקינר - תמיד היו גם רודפי סמכות חסרי בושה; או במלים אחרות, טכנוקרטים. עלינו לפקפק כהוגן בהבטחותיהם של מיסטיקני המחשבים. הם עובדים כמו כלבים; רוב הסיכויים שאם הכל ילך בדרכם, גם אנחנו נהיה כאלה. אבל אם יש להם תרומות פרטניות שיותר קל להכפיף אותן למטרות אנושיות מאשר מירוץ ההי-טק, בואו נשמע מה יש להם להגיד.

מה שאני באמת רוצה לראות, זו עבודה שהופכת למשחק. צעד ראשון הוא להשליך כל תפיסה של "משרה" ו"מקצוע". אפילו פעילויות שיש להן איזשהו ערך לודי מאבדות את רובו על ידי הורדתן לדרגה של משרות שאנשים מסויימים ורק האנשים האלה, מוכרחים לעשות להוציא כל דבר אחר. האין זה מוזר שפועלי חווה עמלים בכאב בשדות בעוד שאדוניהם ממוזגי-האויר הולכים הביתה ומעבירים את הזמן בגינותיהם? תחת מערכת של הילולה קבועה, אנו נחזה בתור הזהב של החובבן, שיבייש אפילו את הרנסאנס. לא יהיו יותר משרות, רק דברים לעשות ואנשים שיעשו אותם.

הסוד שבהפיכת עבודה למשחק, כפי שהראה שארל פורייה, הוא להסדיר פעילויות מועילות כך שינצלו את מה שאנשים שונים בזמנים שונים נהנים, למעשה, לעשות. כדי לאפשר לאנשים מסויימים לעשות את הדברים שאולי יהנו מהם, מספיק רק לבער את חוסר ההגיון והעיוות המייסרים פעולות אלה כשהן מורדות לדרגה של עבודה. אני, לדוגמה, הייתי נהנה ללמד קצת (אבל לא יותר מדי), אבל אני לא רוצה תלמידים כפויים ואין לי חשק ללקק לאנשים קטנוניים ומעוררי רחמים כדי לקבל קביעות.

שנית, ישנם דברים שאנשים אוהבים לעשות מעת לעת, אבל בהחלט לא כל הזמן. ייתכן שתהנו להיות שמרטפים לכמה שעות, כדי לחלוק בחברתם של ילדים, אבל לא באותה המידה שהוריהם עושים זאת. ההורים בינתיים, יעריכו מעומק הלב את הזמן והפרטיות שתאפשרו להם, אבל הם יאבדו משלוותם אם יופרדו מצאצאיהם לזמן רב מידי. הבדלים אלו בין אנשים הם מה שהופך חיים של משחק חופשי לאפשריים. אותם עקרונות ישימים להרבה תחומי פעילות אחרים, בייחוד הראשיים. כך הרבה אנשים נהנים מבישול כשהם יכולים לעסוק בו ברצינות בזמנם הפנוי, אבל לא כשהפעילות מסתכמת בתדלוק גופות אנושיים לצורכי עבודה.

שלישית - במידה ושאר התנאים שווים - דברים מסויימים שהם לא מספקים אם תעשה אותם בעצמך, או בסביבה לא נעימה, או בהוראתו של אדון הם מהנים, לפחות לזמן מה, אם נסיבות אלה משתנות. זה כנראה נכון במידה מסויימת לכל סוגי העבודה. אנשים עושים שימוש בכושר ההמצאה שאחרת היה מבוזבז, כדי להפוך למשחק את העבודות השחורות הדוחות ביותר, כמיטב יכולתם. פעילויות שהן מושכות לאנשים מסויימים, אינן תמיד מושכות לכל האחרים, אבל אצל כל אדם יש, לפחות באופן פוטנציאלי, מגוון של תחומי עניין ועניין בגיוון. כמו שאומרים "כל דבר פעם אחת". פורייה היה רב אמן בלנחש כיצד נטיות מעוותות וסטיות יכלו להעשות שימושיות בחברה הפוסט-מתורבתת, מה שהוא כינה הרמוניה. הוא חשב שנירון הקיסר היה יכול לצאת די בסדר אילו בתור ילד היה מספק את טעמו לשפיכות-דמים בעבודה בבית-מטבחיים. ילדים קטנים הידועים בהנאתם מהתפלשות בלכלוך יכולים להיות מאורגנים ב"גדודים קטנים" כדי לנקות שירותים ולזרוק את הזבל, כאשר מדליות מוענקות למצטיינים. אינני טוען בזכות דוגמאות מסויימות אלה אלא בזכות העקרון העומד בבסיסן, אשר לדעתי יש בו הגיון מושלם כחלק מתמורה מהפכנית כולל. זכרו שאיננו צריכים לקחת את העבודה של היום ולשדך בינה לבין האנשים המתאימים, שאז כמה מהם יצטרכו להיות סוטים באמת. אם יש לטכנולוגיה תפקיד בכל העניין, אין זה להפוך את העבודה לאוטומטית ולא נחוצה אלא יותר לפתוח ממלכות חדשות ליצירה/הנאה. במידה מסויימת נרצה אולי לחזור למלאכת-יד, שויליאם מוריס החשיב אותה כצד חיובי, אפשרי ורצוי של המהפכה הקומוניסטית. אמנות תלקח חזרה מהסנובים והאספנים, תבוטל כמחלקה מיוחדת המספקת את צרכיו של קהל עילית ותכונות היופי והיצירה שלה יושבו כחלק בלתי נפרד מהחיים, משם הן נגנבו על ידי העבודה. מפכח לחשוב שהכדים היווניים המוצגים במוזיאונים ומשמשים נושא לשירי הלל שימשו בזמנם לאיחסון שמן זית. אני בספק אם למוצרי היום-יום שלנו נכון עתיד דומה לזה, אם יש בכלל עתיד. הנקודה היא שאין דבר כזה קידמה בעולמה של העבודה; אם בכלל, קיים ההיפך הגמור. אל לנו לחשוש לסחוב מן העבר את מה שיש לו להציע, הקדמונים אינם מפסידים כלום אבל אנחנו מועשרים.

ההמצאה מחדש של חיי היום-יום פירושה לצעוד מעבר לקצות המפות שלנו. אמת, יש יותר השערות רמזניות מכפי שרוב האנשים חושדים. מלבד פורייה ומוריס - ואפילו רמז, פה ושם, אצל מרקס - ישנם כתביהם של קרופוטקין, הסינדיקליסטים פאטו ופוגה, אנרכו-קומוניסטים ישנים (ברקמן) וחדשים (בוקצ'ין). קומוניטאס של האחים גודמן ראוי לציון בזכות התיאור של אילו צורות נובעות מתפקודים (מטרות) נתונים ויש דבר מה ללקט ממבשריהן, המעורפלים לעיתים, של טכנולוגיה חליפית/הולמת/ מפשרת/נעימה, כמו שומאכר ובמיוחד איליץ', ברגע שמנתקים את מכונות הערפל שלהם. הסיטואציוניסטים -- כפי שמיוצגים על ידי מהפכה של חיי היום יום של ואנייגם ואסופת האינטרנציונל הסיטואציוניסטי -- כה צלולים ללא רַחם שהם מרניני-לב, אפילו אם מעולם לא ממש הצליחו ליישב בין אישורם לשלטון מועצות הפועלים לבין ביטול העבודה. אבל חוסר העקביות שלהם עדיף על כל גירסא קיימת של שמאלנות, שחסידיו מחפשים להיות אלופיה האחרונים של העבודה, שהרי אילו לא היתה עבודה לא היו עובדים וללא עובדים, את מי יישאר לשמאל לארגן?

אם כן, המשחררים מעבודה יהיו במידה רבה לבדם. אף אחד אינו יכול לאמר מה תהיה התוצאה של שחרור הכוח היצירתי המנוון בגלל העבודה. הכל יכול לקרות. הבעייה המעייפת של המתלבטים בין חופש לעומת הכרח, על נימתה התיאולוגית, נפתרת למעשה ברגע שייצורם של ערכי-שימוש נעשית במקביל לצריכתה של פעילות-משחק מענגת.

החיים יהפכו למשחק, או יותר נכון להרבה משחקים, אבל לא - כפי שהם היום -- משחק סכום/אפס. מפגש מיני אופטימלי הוא הדגם של משחק יצרני: המשתתפים מעצימים אחד את העונג של השני, אף אחד לא רושם נקודות וכולם מנצחים. ככל שתתן יותר, תקבל יותר. בחיים הלודיים, המבחר שביחסי המין יפעפע אל תוך החלק הטוב שבחיים. משחק מוכלל מוביל לתאוותנות של החיים. יחסי מין, בתורם, יכולים להפוך לפחות דחופים ונואשים, יותר שובביים. אם נשחק בקלפים שלנו נכון, נוכל כולנו לקבל יותר מהחיים מכפי שהכנסנו לתוכם; אבל רק אם נשחק על אמת.

אף אחד לא צריך לעבוד לעולם. פועלי כל העולם...הרגעו!


מאמרים

מה זה ניכור? /// ביטול העבודה /// אידיאולוגיות /// מה זה קפיטליזם


אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402